אתמול הרפיתי בצורה יזומה מהשליטה העצמית שאני מפגין לאורך כל השבוע, כי גם השריר הזה צריך לנוח ולהתחדש. הקדמתי לקחת את הxanax במינון נמוך כדי שיתנגש כמה שפחות עם מה שידעתי שיהיה הרבה אלכוהול. עד 14 עוד הייתי די פרודוקטיבי והכנתי אוסובוקו עם שעועית. לאחר מכן התחלתי לשתות וויסקי מעושן ומסריח מאוד 46%, ובסביבות 19 נרדמתי מעולף על הספה. התעוררתי לקראת 23, הייתי ער במשך שעה בה סיימתי את מה שנשאר בבקבוק, לקחתי את כדור השינה וישנתי עד הבוקר.
התעוררתי מאוד כאוב, גם מהקרע במיניסקוס, גם מהשרירים בפלג הגוף העליון כי הגדלתי את העומס בג׳ים אתמול, גם הצריבה הבלתי נגמרת בדרכי השתן וגם רעד חרדתי פנימי כזה מהחמרמורת.
החלטתי לקחת את היום מאוד באיזי, לנוח ולהשתדל בכל זאת לעשות לפחות חלק מהדברים שתכננתי. (לסדר את הארון, לבדוק את הזוג המשני של המוניטורים האולפניים כי אני רוצה לשלוח את הראשיים לבדיקה ותיקון, להחליף מיתרים בכל הגיטרות ובמנדולינה וכו׳).
אחרי ארוחת הצוהריים שדרדסתי (שיפודי פרגיות ואספרגוס בנינג׳ה גריל) שהיתה טעימה מאוד, הרגשתי זמזום של כמיהה לנחמה פחמימתית. לא נאבקתי בעצמי והזמנתי פיצה, אצבעות גבינה, שוקולד קראנץ' רול וקולה זירו. נהניתי מהם ללא אשמה.
אני רצוץ, בודד ועצוב נורא. לא בטוח שמצליח לבטא עד כמה.
מאיפה מגייסים כוחות כששקועים בבלילה של דיכאון, חרדה, אינסומניה, פוסט טראומה מורכבת, ציפיות גבוהות מעצמי, שברון לב, מורעבות מינית מתמשכת ובדידות מוחלטת?
אני ממשיך ללכת דרך הגיהנום הזה, גם אם יותר לאט בסופ״ש הזה. אין דרך אחרת.
