כשחזרתי ברגל מהדקדנס לפני אלפי דמעות נשבר לי העקב כשחציתי את קיבוץ גלויות. הם היו זוג הנעליים היחיד שלי שיכול היה לעבור סלקציה.
היום בצוהריים נסעתי למרכז למסור לתיקון מגבר עתיק משנות התשעים ששוכב חסר שימוש כבר למעלה מעשור. בדרך חזרה עברתי בסנטר והלכתי למקום בו זכרתי שנמצאת החנות הרלוונטית. (אפפו אותי זכרונות נעימים מתחילת יולי, רגע לפני שהכל התפוצץ והתפרק). מצאתי את החנות, אך הנעליים נעלמו ממנה ואת מקומם תפסו קישוטי כריסטמס.
כמעט התפתיתי לראות בזה סימן משמיים, אך בהמשך הסיבובים בסנטר מצאתי לפתע את מיקומה החדש של החנות. העזתי להיכנס ולשאול אם יש מגפי פטיש במידה שלי (המוכר היה ״ילד סנטר״ נחמד ומכיל מאוד). עכשיו יש לי תירוץ אחד פחות למה לא לצאת כשמזמינות אותי.
אני חושב הרבה על כך שזה טוב להצליח כי זה בונה ביטחון ויוצר תנופה,
וזה גם טוב להפסיד כי יש כל כך הרבה מה ללמוד מכשלון ומתבוסה...
אבל מלשבת בצד ולהשקיף לא צומחת שום תועלת.
בלי לחץ ובקצב הלב, מתישהו אצטרך לעלות על המגרש ולשחק במטרה לנצח.
