גם השבוע עמדתי באתגר השתיה שהצבתי לעצמי (לא ללכת לחנות המשקאות עד יום ו׳), וביום רביעי אפילו לא שתיתי בכלל (תרמתי את מנות המשקה לחמישי לפני היציאה, מה שבדיעבד אולי אשנה בפעם הבאה. אני יותר פגיע ורגיש כשאני שותה). עוד לא החלטתי אם בשבוע הבא להמשיך להפחית או לעשות stay. מרגיש חלש מדי להחליט היום (גם לגבי שדרוג ציוד הצילום התת ימי, ניצול בלאק פריידיי לחידוש המנויים לקורסים שלא מיציתי כפי שקיוויתי בשנה שחלפה כי סיבות טובות).
לא צריך הרבה כדי שאפרוץ בבכי.
זה מגיע כמעט בכל שיחה, אם תימשך מספיק דקות (2+). בהבזק של זכרון מבוקר יפה של טיול. אני תמיד נזכר קודם כל בתאורה של הסצנה. אם אני מתפתה להציץ בתמונות שצילמתי יהיו דמעות וגעיות. הרבה מהן. גם אם לא.
בצלילים הראשונים של כל שיר באלבום החדש של הקיור, שהוא נס עבורי בעיתוי בו יצא סופסוף ובאיכותו הצורבת. השירה של רוברט סמית׳ מלאת כאב וקינה ועוצמתית מתמיד, והצורה בה הוא מבטא את המילים חותכת את המוח דרך השנים לגיל 16 שלי ומכווצת את מימד הזמן, מה שגורם לי להישבר ולהתייפח. גם בשנות השמונים הוא כתב על תחושות של זקנה, ועכשיו הוא בן 65. הלוואי שבעוד ארבעים שנה הוא עדיין ישיר בכזה אבל מוחצן ומדויק על התבגרותו.
כשאני מקבל הודעה בערב שבת צבעוני ובודד: ״…כי לדעת שלפחות פעם אחת בחיים חוויתי את העוצמות האלו. ואיזה כיף שזה היה איתך״.
כל השבוע אני נאבק. להשתלט על השתיה, לעבוד וליצור, לנגן, להתאמן ולחזק את השרירים חרף הקרע במניסקוס, לבשל בריא, לנקות, לכבס, לשיר, ללמוד, לכתוב, ליטול את תרופות המרשם ותוספי התזונה במועדים הנכונים, לדאוג לקניות וליעילות בסדר הפעולות כדי שאצליח לדחוס את הכל. אני מגיע לסופ״ש ריק מכוחות ובלי מה שימלא.
משהו התפתח ביחסים שלי עם הבית. אני כבר מצליח להרגיש לרגעים את היופי שלו, את האהבה שהשקעתי בעצמי. השרירים שלי כבר זוכרים איפה המפסקים ומה נמצא באיזו מגרה. עדיין לא אירחתי פה אף אחד.ת מלבד הלקוחות שמגיעים. (תחילת החודש הרביעי כאן).
אני עוד לא יודע להיחלץ מתחושות של אובדן, של חוסר תקווה, של אין מוצא. אבל אני יודע להבחין כשהן נעדרות לפתע.
עולם הפנטזיה שלי התפורר וקרס. זה קשה לחיות בלי עונג, בלי בדל ידיעה איך עונג אפילו נראה, מרגיש או איפה הוא נמצא.
כמו סירה בלב ים ללא מצפן בלילה מעונן. אני לא יודע איפה החוף.
נ.ב. התעוררתי הפוך לפנות בוקר לידיעה המרעישה שיצא אלבום חדש של קנדריק למאר בהפתעה. אני בהאזנה השניה, והוא מדהים ביכולת שלו להמשיך להתחדש ולהשתנות.
בלי מוזיקה הייתי מת מזמן.