ב7:30 הבן שלי התקשר לשתף שפוטר מעבודתו במפתיע ובצורה מכוערת על רקע לא ברור עם חשד לאיזו תככנות מתנכלת מאחורי הקלעים. הוא היה נסער ופגוע. הוא תמיד מאוד מוערך ואהוב בכל מקום, ויש לו מוסר עבודה גבוה ויכולות מקצועיות מרשימות.
הקשבתי לו ושיקפתי חזרה את הפרטים והתחושות ששמעתי. הצעתי לו למצוא אולי גורם מתווך והזכרתי את ״פילוסופיית הבייגל״, שבה האוויר בתוך עיגול הבצק (=המתווך) הוא אמנם רק אוויר אבל הוא מה שמאפשר לבייגל להיות.
בצוהריים התקשר אבא שלי, ששרוי במתח אדיר בשבועות האחרונים סביב מצבו הגופני המתדרדר ומלחמתו בגופים הבירוקרטים השונים לקבל את העזרה שהוא זקוק לה. הוא נהג לבאר שבע כדי שיתקינו לו מנוף להכנסת כסא הגלגלים הממונע לתא המטען.
הוא חזר במונית וסיפר שהיה לו רגע של בלבול אקוטי, שהוא לא הצליח להרכיב משפטים ולמצוא את המילים. הוא שאל את הנהג: ״איפה אני? בגונית? (המילה ״מונית״ פרחה לו).
השתדלתי לשמור על קור רוח ועל טון מלטף ויציב, וזה כנראה לא היה שבץ מוחי אלא כריעה רגעית תחת כל הדחק. ביקשתי ממנו לנוח, להירגע, להיות עם היד עם הדופק ולהתקשר אליי בכל רגע אם הוא צריך.
יש לי יפויי כח מתמשך, ואני ממש לא מחכה לרגע שאצטרך להשתמש בו, למרות שיודע שהוא יגיע בסבירות גבוהה ושכנראה לא מאוד רחוק היום.
אני נשבר בבכי כל כמה דקות. נדמה שהמנוחה בסופ״ש רק רוקנה אותי עוד יותר.
לפנות בוקר התעוררתי מסיוט, שאני על ספינה שעומדת להפליג למסעה הבא, כולם כבר הלכו בלי שהבחנתי ולא הספקתי לארוז את חפצי ולרדת ממנה.