אתמול (שבת) אחה״צ קרסתי.
התזונאית שלי היתה אומרת שאכילה רגשית לא מופיעה פתאום אאוט אוף דה בלו, כמו שגשם שוטף לא מתחיל בלי רמזים מטרימים. שמיים מתקדרים, רוח סערה מנשבת, טמפרטורות צונחות.
ראיתי את הסימנים מתגלמים בעקבות האינטראקציות האנושיות שנבחרו עבורי בבוקר ובצוהריים, ואחר הצוהריים כיליתי שני שליש בקבוק סינגל מאלט סקוטי טוב 50% (בסופ״ש אני מתפנק) במשך שעה וחצי, ואז נרדמתי מעולף. התעוררתי בחושך לשיחת עידוד עם בת חסות אהובה שהתקשרה בסערת רגשות והצלחתי לא להתפתות להמשיך לשתות. לקחתי כמות מכובדת של xanax וכדור שינה ונרדמתי לכמעט 12 שעות. כשהתחלתי להתעורר לקראת 8 בבוקר (מאוחר מאוד מאוד בשבילי) המחשבה המרכזית היתה: ״אני לא רוצה להתעורר. אני לא רוצה לחיות היום. אני לא יוצא מהמיטה״.
יכולתי לשמוע ולהבין שזה קולו של דיכאון ושיש לו את כל הסיבות לדבר אליי ככה, במיוחד לחושך כל הדאונרים שצרכתי בערב הקודם.
ואז לאט לאט אני מבין שאין ברירה, קם ומתחיל לתכנן מחדש את הלו״ז בהתאם למה שכבר פוספס ומה שהכי חשוב, לקראת הגעת הלקוח הראשון בעוד פחות משעתיים. אני עוטה מסכה חצי שקופה, שעדיין רואים את אני האמיתי דרכה, אבל זה מרוכך ופחות מפחיד. אני פועל לאט. אני מתמצה לרגע הזה.
אני מסיים עם לקוח אחד ומגיע לקוח שני. עכשיו כבר אחה״צ. כל מה שאצליח לעשות עוד (אימונים, נגינה, קריאה, למידה) יהיה בונוס נאה. הצלחתי לבצע את הרוב.
ב20:00 מותר לשתות. חשבתי שהאבסינת 70% יאתגר ויגעיל אותי. אקצ׳לי הוא די נחמד, מה שלא כל כך עוזר לי. אולי באמת איאלץ להתדרדר לוודקה קגלביץ׳. אחרי 4 מנות משקה שתוכננו (100 מ״ל) וכדורי הלילה שניטלו לא הרגשתי אפילו קצת סליפי. הכנתי חציל באיירפריי למחר ומזגתי עוד 50 מ״ל. עוד קודם לכן קראתי את הפרק הראשון ב״When Things Fall Apart" שהמליצה לי xפיצית אהובה.
(מצטט מהבקבוק, לא מהספר):
״אנשים אף פעם לא מרוצים מההווה, ובהיותם נטולי תקווה לעתיד הם צובעים את העבר בכל גווני הדמיון שלהם״.