(מיכה שטרית)
את הבוקר ביליתי בקומה ה15 בביתו של הלקוח המגניב שלי שעומד להוציא אלבום ראשון ביום הולדתו ה85. באתי לעזור לו להעלות את הקבצים לדיסטרוקיד וכל העניינים הנלווים. בשבוע הבא נשלים את התהליך.
קמתי הלילה ב1 ולא הצלחתי להמשיך לישון. בנזודיאזפינים, כדורי שינה, אלכוהול קיצוני, SNRI... שנתיים וחצי של טיפול מיני זוגי. שומדבר לא מנצח את הכאב, הדיכאון והחרדה.
הייתי זורק את היום לעזאזל אחרי שסיימתי בצפון העיר (אני חייב לאפשר לעצמי קצת bad boy shit. אי אפשר רק להיות מלאך קדוש ואחראי כל הזמן) אבל ב18:30 תוכננה לי שיחת טלפון ראשונה אי פעם עם טום הס, מורה הגיטרה האמריקאי שלי. הוא יזם את השיחה, והדבר הראשון ששאלתי אותו זה: ״am i in trouble?״ (כשהייתי ילד החרדה הכי עוצמתית שלי היתה שהמורה תתקשר להוריי לפנות ערב). זה הצחיק אותו.
דיברנו במשך שעה. מטרת השיחה היתה גם לבדוק שאנחנו עדיין on the same page במה שקשור למטרות שלי עם השיעורים, ובעיקר להזמין אותי אישית ל, שכולל גם את מייק וטומסו, המורים הנוספים שלי שצמחו כתלמידים שלו. (הראשון מאמן טכניקה ברמת דיוק של ספורטאי אולימפי, השני מלמד תיאוריה בתשוקה של שף איטלקי).
זה משהו שתמיד חשבתי שאולי יום אחד אולי אעשה, אבל הוא ממש הדליק אותי על הרעיון (הוא salesman מעולה במיטב המסורת האמריקאית). זה שבוע אימונים אינטנסיבי, הוא הציע לי הטבות ובטחונות (במקרה שלא אוכל להגיע בגלל המלחמה וכו), וברור שהוא לא מתקשר לכל התלמידים שלו ומדבר איתם שעה, אלא התמקד ביחידי הסגולה שהוא באמת רוצה שם. הוא הרבה להחמיא לי. נראה לי שזה יהיה ממש טוב גם לנגינה וגם באופן כללי להתמודדות עם פחדים, להישען אל תוך החרדה, הלא נודע וחוסר הנוחות. לעשות משהו שלא הייתי עושה כשהייתי נשוי. לעוף על הספק, להתגייס לטירונות בצבא הרוק׳נרול.
דיברנו גם על הגירושין (הוא עבר גירושין בעצמו לפני כמה שנים ויכל להזדהות) ועל הפחדים שלי סביב הנושא. (לטוס לבד, חרדות חברתיות, שחזור של טראומות ילדות מהשנה בה גרתי בפאלו אלטו, קליפורניה בכיתה ה׳; החופשה הזוגית, היקרה הרומנטית והחלומית הקודמת שלי בחו״ל ((מלדיביים מסריחים)) היתה אסון טראומתי ואכזבה מרסקת).
צריך לחשוב איך אממן את זה בשנה שבמילא מוקדשת להחזר חובות ותשלומים, אבל למטרה מלהיבה, מבעיטה ומייצרת מוטיבציה יש ערך רב, במיוחד בקיפאון הצורב שאני תקוע בו, כשצמצמתי את קיומי לנמלה עלמה שלא נחה לרגע, נחושה להדביק על דש חולצתה (אם נמלים היו לובשות חולצות) מדבקה קטנה שעליה כתוב ״מצטיינת החודש״.
הלו, הדירה הזו היא טו מאצ׳ לנמלה, החיים הלאה נבנים עבור רוקר מזדקן שהוא אמנם קצת פחות מטומטם מפעם אבל עדיין מזומם בהגזמה, בוער מרגשות, עבד לאהבה, לוחם להבות של תשוקה, רקדן time warp, אחד שעושה בלאגן בתכניות טלוויזיה אליהן הוא מוזמן להופיע. אחד שהעתיד חסר ודאות איתו והסוף תמיד מעבר לפינה. ככל שהתחרקתי מזה, ממני, גם נעשיתי חנוק ואומלל, חסר תקווה ודהוי, קורבן התעללות דומסטית שיטתית, ממיתה, והכי גרוע לא ממש מודעת או בשליטה. כשניסיתי אולי בכלל זאת להרים קצת את הראש הובהר לי מהר מאוד בכח הזרוע ובסחטנות שלא בבית ספרה.
אז עזבתי את הבצפר המזויין.
והיום לא בא לי לחיות אז לא אחיה.
לא מוכן לקום יותר מדוכא ומאוכזב עם מחשבה אחת בולטת: ״אני לא רוצה לחיות״.
לא שתיתי קפה.
שתיתי את הקוורבו שנשאר כשנרדמתי מחוסר הכרה בערך ב22. (איזה חרא זה שזו תמיד תעלומה לפצח מתי נרדמתי אמש. בשתיים התעוררתי וגיליתי את עצמי על הספה. (תהליך הגילוי לקח יותר זמן ממה שהקוראת עשוייה לדמיין). נמאס לי לא לזכור מה האלבום האחרון ששמעתי לפני שהתפגרתי. נמאס לי להצטרך לגייס חייל ישועה פנימי כדי לכבות את האורות ולגרגור את גופתי המרוסקת אל המיטה.
התחלתי להתמזמז עם הסדינים בסביבות 6, כשאור הבוקר החל לזמזם בזווית העין.
לקחתי עוד כדורים והמשכתי את השתיה מאיפה שעצרתי אתמול.
היום לא מגיעים לקוחות. יש לי רק ״שיעורי בית״. אני ממשיך את המסיבה של אמש.
i will not be bossed around
אני חולה.
אני חייב להחזיר לעצמי את ה״רוצה״.
עקירה של קשר רוקנרולי סאדומאזוכיסטי בן 19 שנה לא יהיה by the book, כי לא נכתבו ספרים בנושא. זה פלח שוק לא רווחי. הבנת נפשו המדממת של אמן בז׳אנר הלא קיים הזה היא משימה מאתגרת, ולסיפורים האלה בדרך כלל אין סוף טוב.
אני לא יודע כמה ימים נשארו לי לפקוח עיניים ולא להבין איפה אני.
אני לא יודע כמה ימים נשארו לי לפקוח עיניים, להבין איפה אני ולבצע את כל הפעולות הנדרשות לחזור לישון.
הצניחה שלי לקרקעית היא אימפוטנטית מדי כדי ליצור אפקט rebound, bounce back.
היום אנסה גישה שונה.