מתחת לפרווה

יש שמונה לקוחות שמחכים לקבל ממני קבצים ו/או מענה היום. כל אחד מהם מצריך ממני כשעה, שעה וחצי של עבודה.

הבעיה היא שקמתי אחרי 8 כי הוזמנתי אמש למופע בתיאטרון מחול ענבל, חזרתי ברגל (4 ק״מ) ונרדמתי רק ב1.

בעיה נוספת היא שהתעוררתי מאוד מאוד בדיכאון, עוד יותר מכל הימים האחרונים, עם ברכיים כואבות, לב קפוא וחוסר חשק קיצוני לעשות כל דבר שהוא, בטח שלא לעבוד.

היכולת לזהות את הדיכאון וnot to buy into המחשבות שהוא יוצר עזרו לי קצת לא להיבהל ולנסות לגשת לזה בצורה קצת יותר skillful מפשוט להתפורר ולהיכנע.

תרגלתי מדיטציה ושמעתי היטב את כל הרעש הפנימי. מחקתי מהלו״ז את כל מה שלא ממש מוכרח לקרות היום. זה עדיין השאיר 8 שעות עבודה דחופה (ובלי כל הדברים שהייתי *רוצה* לעשות בשביל עצמי כמו לנגן, לשיר, להתאמן וכו׳), ובשלב כלשהו התחילו להגיע ההודעות והמיילים קצרי הרוח ששואלים אם יש התקדמות. זו אחת הסיבות שלא כדאי לפתח קריירה בשואו-ביז. פשוט אי אפשר להיות חולה אף פעם, גם לא חולה בראש.

שאלתי את עצמי מה אני כן יכול לעשות, או יותר נכון מה אני הכי פחות לא יכול לעשות. שטפתי כלים. סידרתי את הבית. צפיתי בפרק נוסף בקורס האנימציה, מה שגרר אותי ל4 שעות של עבודה על פרוייקט הסיכום של החלק השני בקורס. (יצירת דמויות חדשות מאפס כולל עצמות שמאפשרות להרקיד ולהנפיש אותן ויצירת ״פארק פסלים״ שיוכלו לנפוש בו). הצלחתי להישאר פיכח עד כה.

היום עוד לא אבוד, אם אצליח להניע את עצמי עכשיו ליצור גם מוזיקה עבור לקוחותיי אולי אשמר את כבודי המקצועי והאישי ולא אכתים את שמי לנצח. אבל זה ״אם״ גדול.

זה כאילו משהו בתוכי פצח בשביתה לאור הרעת התנאים המתמשכת, ניצול היתר, היעדר התגמול והלחץ הבלתי פוסק. כמה אפשר להמשיך להיות גם העגלה המשתקשקת, גם הסוסים המורעבים וגם הרוכב הבודד שמצליף בהם?