*מרגיש צורך להתנצל שעומד לדבר כאן על סקס, למרות (ואולי בגלל) שנהייתי כנראה הבלוג הכי א-מיני בבלוגספירה המפוארת שלנו כאן בכלוב. אולי אני עדיין שומר(ת) אמונים (מקווה שלא). אולי אני פשוט עדיין לב שותת ומשפריץ לכל עבר ולא רוצה ללכלך אף אחת עם כל הדם הזה והזיהומים הפות-נציאלים. כשברז התשוקה שלי נפתח, זה זרם עוצמתי מאוד. זה יכול להיות מכוער.
התחלפו כבר שתי עונות מאז הפעם האחרונה בה קיימתי יחסי מין.
עולם הפנטזיה שלי קרס והתרסק ברגע בו אצבע נעלמה לחצה על מתג האור ולא אפשרה לי יותר לראות את מה שנורא רציתי לראות במקום את מה שבאמת היה שם.
בשבועות הראשונים אחרי שיצאתי מהבית אוננתי עם פורנו בבינג׳ים סביב התקפים של חרדה. חמש, שבע, תשע פעמים תוך כמה שעות. עד תשישות. (משום מה תמיד כמות א-זוגית של גמירות). הפורנו עזר לי לשנות את הפוקוס האינדיבידואלי, מסובייקט ספציפית לדמויות רנדומליות.
עם הזמן התדירות פחתה וגם התחלתי במודע לחפש פורנו אחר, כזה שהגבר אשכרה מקבל בו גם תשומת לב כלשהי, גם אם כואבת (להחריד) ומשפילה (ממש). שכבה עבה ואיתנה של מיאלין מצפה את הדחפים העצביים במוח שלי שקשורים לקיפוח, השפלה, מניעה ודחייה. גם לו הייתי רוצה בהן, איזו היתכנות יש להתגשמות של פנטזיות כאלו?
שהרי בשביל להיות הקקולד של מישהי אצטרך קודם להתאהב בה, לחיות איתה זמן מה ואז להתחתן איתה. עוד לא ראיתי ברדיוס שלי מישהי שהייתי בצורה ריאליסטית אפילו מתחיל איתה. לא נרשמתי לשום אפליקציית היכרויות מאז הפרידה. אין כאן באתר מישהי שיכולה להגיד ששלחתי לה הודעה ראשונה מאז... idk.
2011?
ובכל מקרה, להיות הבעלולי המושפל והדחוי זה לא מה שבאמת רציתי או פינטזתי להיות אף פעם, מעבר למה שהוסללתי להיות מתוך אהבה והתמסרות. היו לי בעבר קשרים פוריים מאוד גם עם נשלטות. יש בי צד גדול שהוא פשוט ונילי והיפר סקסואלי. מה שבאמת אהבתי בלהישלט זה את תחושת ההתמסרות, האהבה העילאית והקבלה ללא תנאי. האשליה שאני יכול להעריץ ולבטוח.
זו המהות שמדליקה אותי, לא התסריט הספציפי.
שהרי אם אין את מפגש האישונים המתרחבים והמתרככים באופן מיידי, לא רצוני, גורלי… את הרגע שנובא ונוסח בכוכבים ואי אפשר שלא להיכנע לו ולהיסחף בו, של איחוד חד פעמי ונדיר של נפשות תועות שחיפשו נואשות זו את זו באפלה וסופסוף מצאו לאורו של נר או פנס רחוב חיוור. אם אין את הנשימה שנעתקת לרגע, את פעימת הלב שנחסרת, את הקול הרועד בחוסר ביטחון. אם אין את הפחד הנורא לאבד, הדחף הבלתי ניתן לכיבוש לנעוץ, לנקב, לתפוס, לנשוך ולעולם לא לשחרר… האם זה בכלל שווה את האותיות הנדרשות לניסוח הודעה?
בינתיים די הפסקתי לאונן והנטייה שלי היא למחוק את כל תיקיית הלינקים לפורנו שליקטתי בדן, זרע ודמעות. (ממתין לרגע אמיץ).
אני רוצה להרעיב את עצמי עד שאצליח לגמור רק מהמחשבה הערטילאית על מישהי, אפילו אם היא לא באמת קיימת. על מגע גופה, על המבט בעיניה בזמן שאנחנו משתגלות, על המילים המשמעותיות והאוהבות שאנו לוחשות זו לזו. על תחושות המשיכה, התשוקה וההתמסרות שהיא מעוררת ומציפה בי.
בינתיים אני לא מצליח.
אבל אני מבין שלהמשיך להשתמש באותם סיבים עצביים ספציפיים רק יעבה את שכבת המיאלין סביבם וימנע ממני היתכנות של עונג במציאות.
אני חושב שהמשיכה שלי היום, בנקודה הזו בזמן היא למסבירות (בu) פנים, יותר מלכל דבר אחר. אולי בגלל זה אני חושב על בנות 94. אני לא בררן, הן יכולות להיות גם 5 שנים יותר או פחות. אני חושב על חסד, על אמת, על כנות, על חמלה ועל נחמה.