היום מתחיל השבוע האחרון של שנות העשרים שלי.
בעוד שישה ימים אהיה בן שלושים (אם אחיה עד אז)
אני לבד.
טוב לי עם זה ועצוב לי עם זה וכיף לי עם זה ואומלל לי עם זה.
אני מניח שזה חלק מהחיים, בלי קשר לאיזה מסלול בוחרים.
היום לפנות בוקר, הלכה המלאכית השחורה הביתה אחרי סשן מוצלח. אחרי שיחה כנה ופתוחה, בה הסברתי לה שיש לי זין אמוציונאלי, שגם אני בטריטוריה לא כל כך מוכרת....קשרתי אותה, ציפיתי את פטמותיה הקטנות והזקורות בשעווה לאחר שהזקרתי אותן עם קרח..הצלפתי בה, הספנקתי אותה...נתתי לה מילות ביטחון-צהוב מפסיק את הפעולה, אדום מפסיק הכל. המילה צהוב הדהדה בחדר כל 20 שניות בערך. התגברתי על עצמי והמשכתי...((: היא מתגרה מהכל, שליטה ונשלטות, ומפחדת מזה פחד מוות. ניסיתי לשכנע אותה לצבוט את פטמותיי...היא פוחדת להכאיב, מזדהה עם הכאב...אבל ברגע הקטן שהרשתה לעצמה, היה נסוך על פניה החיוך הדומי המוכר, של שעשוע ומוקסמות של ילדה עם צעצוע...נשכה את שפתותיה במיטב המסורת...כאב היא דווקא לוקחת יפה, במיוחד אחרי שהוכחתי לה שזה כואב לה עוד לפני שאני בכלל נוגע, מה שמצביע על חרדה. (זה היתרון שבלסשן פסיכולוגית...אפשר גם לדבר איתה בהגיון...) והיא מאוד חמודה עם הקולר,הרצועה, וכשלרגע היא סותמת ומרשה לעצמה להיות ממושמעת...
בשתיים היא נהייתה כירבולית ונרדמה במיטה...כזכור, היא אחת שישנה אצל גברים הרבה לפני שהיא שוכבת איתם...אוהבת לישון עם גברים. כיביתי את הנרות, נרגעתי מעט, נכנסתי למיטה וחיבקתי אותה. נשימותינו הסתנכרנו. לרגע מצאתי את עצמי אשכרה שמח שהיא שם, איתי, ישנה, ותהיה שם גם כשאתעורר בבוקר. נשימותיה היו מהירות. העמקתי את נשימותי והאטתי אותם. היא התחילה להאיט את נשימותיה גם, מתוך שינה, ואז התעוררה בבהלה, ואמרה : "אני הולכת". התלבשה בזריזות ויצאה מהקן.
השבוע האחרון של שנות העשרים שלי.
מיי איט בי א גוד וואן.
לפני 19 שנים. 25 בספטמבר 2005 בשעה 8:48
