כל המאמץ היה שווה רק בשביל התגובה הזו מהבן שלי:
seriously, בערך 16 שעות עבודה על עריכת הסרטון ויצירת המוזיקה. יצאתי קצת מכושר נגינה בשבועות האחרונים והיו חלקים שהדמיון והתשוקה שלי עלו על היכולת של הידיים לבצע ועל הזמן הפנוי הדרוש להתאמן על זה בסבלנות על מנת להצליח וזה תיסכל אותי.
גם ימי הנופש והמנוחה שלי מוקדשים לעבודה קשה.
הבוקר התעוררתי שטוף כאב, צער, שברון לב ואפיסת כוחות. מתוכנן לי יום עשיר באימונים, נגינה, נקיונות, בישולים, כביסה, למידה ומטלות.
לא בא לי, אבל מה האלטרנטיבה? לשקוע עמוק יותר בדיכאון, להעמיס עוד יותר על השבוע שבפתח? עדיין לא יודע אם אצליח להניע. אני כל כך תשוש מהמשימות ההרקוליניות שאני לוקח על עצמי. מה הסיכוי שתהיה הפתעה נעימה ומתוקה היום, וזה לא שהמקסימום שאני יכול לקוות לו זה סיפוק יבשושי ולא מעורר השראה מהשלמת רוב המשימות?
המפגש עם אשתי לשעבר אתמול בבית קפה ביפו בשעה הכי יפה בשבוע היה אמוציונלי מאוד. ההכרה שהגעתי אליה באילת, שאני אמות ולא אכנס איתה למיטה יותר לעולם (ואם זה בטעות יקרה אמות מיד אחר כך) גרמה לי להבין שבעצם שחררתי את עצמי באופן חד צדדי. אני לא זקוק לשחרור שלה, אבל זה יוכל לעזור, גם לה. היה קשה להצליח לגרום לה לראות שחרף עמדתה הראשונית שהיא כבר שחררה לפני חמישה חודשים, עדיין יש גם בה את המקום הזה שחייב למות כדי שחיים חדשים וטובים יותר יוכלו לצמוח לשתינו.
זה היה קשה להחליט להתגרש, להפריד מגורים, לעבור את כל הפרוצדורה הבירוקרטית. אבל זה תפוצ׳יפס לעומת פרימת הסבך הסאדומזוכיסטי התשוקתי שהיה המגנט העוצמתי שהדביק אותנו 19 שנה. חשבתי להעלות את הנושא כבר אז ביום של הגט, אבל הרגשתי שעשינו מספיק באותו יום. זה כנראה לא מקרי שרק חמישה חודשים אחרי הפרידה הצלחנו לדבר על זה.
אם החזקת נשר בכלוב במשך עשור, יש הבדל בין מצב בו את רק פותחת את מנעול הכלוב ועוזבת את המקום לבין לקחת את הכלוב להר גבוה מעל עמק רחב, לפתוח לרווחה את הדלת, לעודד אותו לצאת ולהישאר איתו שם כשהוא עושה את צעדיו המהוססים, מנסה לפרוש את כנפיו ולבסוף אוזר אומץ להמריא חזרה אל הטבע.
אני ממש בסדר עם זה שהיא פעילה מינית ורומנטית, זה האינטרס שלי שהיא תמשיך הלאה, תפרח ותתאהב. בסופו של דבר זה ישחרר גם אותי להתאושש מהפגיעה המינית המתמשכת ולהצליח להפשיר, להיפתח, לבטוח ולאהוב שוב. לא נגעתי באישה כבר כחמישה חודשים. אני עושה בייבי בייבי סטפס. זה כנראה יקח עוד הרבה זמן.
קבענו גבולות חדשים ותיאמנו ציפיות. חזרנו לשמות פרטיים במקום ״ממי״ לא כביטוי לכעס ולריחוק אלא ככבוד לעצמיות ולנפרדות. בסוף הפגישה, בחניון מתחת לבית שהיה שלנו ועכשיו רק שלה היא אמרה בעיניים נוצצות שהיא משחררת אותי ושאתן למישהי אחרת את כל הדברים המדהימים שנתתי לה ושהיא אהבה ונהנתה מהם מאוד.