מתחת לפרווה

בזמן האחרון אני מרגיש שהחיים חולפים מולי, כמו בסרט שרואים בחצי עין לפני השינה, מבלי ממש להיכנס אליו ולהתרגש ממנו. זו החוויה האישית שלי, אין לה קשר למאורעות שקורים במציאות שרובם מלהיבים וחיוביים.

ניקיתי קבצים מהמחשב כי ההארדיסק כבר התמלא לגמרי, וחשבתי לעצמי שהייתי רוצה גם לנקות קבצים וערכי רישום במוחי ובליבי. כי נדמה שמרוב שאריות של תכניות שהותקנו והוסרו או שאינן בשימוש, דרייברים ישנים, קבצים שאין בהם עוד צורך ורסיסי מידע שמפוזרים על פני הזכרון, לא נשאר מקום למשימות העכשוויות והעתידיות.

העלמה מעצבנת אותי, בלי כל סיבה. היא דווקא יפה ותורמת ועוזרת ומבינה, וגם מקבלת באהבה בהבנה ובצחקוק את הטחותיי הבלתי פוסקות : "יא מעצבנת!" . הפרצוף שלה מעצבן אותי. נוכחותה מעצבנת אותי, אבל גם חוסר נוכחותה מעצבן אותי באותה מידה לפחות. (:
אז אני מבין שזה אני שעצבני, והיא פשוט שם בשביל לקבל את זה.

הייתי רוצה להיות רגוע יותר, במובן של לחוות כל רגע כשהוא מגיע, כפי שהוא מגיע, במלואו. להיות שם כשזה קורה, ולא במרדף מתמיד אחר הרגע הבא. להצליח לחוות שלווה בלי שעמום, אהבה בלי ספק, תשוקה בלי געגוע, קושי בלי יאוש, אמונה בלי מועקת הנסיון.

יש עוד כל כך הרבה לחוות, לעשות, ליצור, להתקדם.
ואני רוצה להאמין שאפשר, שיכול להיות טוב.