הבדיקה היתה אמוציונאלית מאוד.
דמעתי שם בסתר כשריחפתי על ההליכון עם האלקטרודות דבוקות לחזה החשוף, המכשיר המלבני שמוצמד לבטן ומד לחץ הדם שהדוק על הזרוע. הרגשתי את החרדה צומחת עם הנשימה המתקצרת ככל שהדופק טיפס לקראת היעד, 154 פעימות בדקה (90%).
ברכתי את החרדה, הודיתי לה ואמרתי לה שאני אוהב אותה. הסתכלתי על הלב שלי בחמלה וחיבקתי אותו. חשבתי שאם יקרה משהו אין אפילו כל כך למי להתקשר, אין אף אחד שיבוא להיות איתי. חשבתי על צלילה, על המלון הקבוע באילת שסגרתי לאחרי פסח כשירד קצת הלחץ המטורף (אני מקווה).
המחשבות על צלילה עשו לי פלאשבק למלדיביים ולתחושה הטראומטית שהאוויר לא מרווה אותי. הודיתי שוב לחרדה שהגבירה את עוצמת צעקותיה. כשהבחנתי שאני עם עיניים על האחוז העולה במסך ומחכה שהבדיקה תיגמר כבר הרפיתי והתרכזתי בצעדים שהפכו כבר לריצה קלה ובקרירות של האוויר שנכנס ויוצא. הרגשתי את היעדר הקרקע מתחת לרגליים, את חוסר האונים בסיטואציה ואי היכולת לברוח מהנוכחות ברגע. נתתי להכל להיות ולדמעות להיקוות בזווית העין.
הטכנאית שאלה אם אני לוקח קרדילוק (תרופה שמאטה את הדופק) וכשהשבתי בשלילה היא אמרה שאם כך אני בכושר מעולה.
כשנשכבתי חזרה מתנשף והטכנאית השניה הצמידה שוב את האולטרסאונד היה רגע מפחיד שניסיתי להאט את הנשימה אבל לא ממש הצלחתי, הרגשתי חנוק ונלחצתי.
אחרי שהתלבשתי והמתנתי קצת הרופא קרא לי להיכנס לחדרו ואמר בטון חמור סבר שהמאמץ היה מעולה, הבדיקה מצויינת ואין לו הערות כלל.