בעודי מתזמר את מחרוזת שירי משוררים (התחדשות, זמר נוגה, אדמה, שני שושנים ובין נהר פרת ונהר חידקל) הסטתי את ראשי ימינה מהמסך והקלידים לכיוון דלת הכניסה לאולפן, שם עמדה עפרה חזה בחולצה לבנה עם ג׳קט אלגנטי צהוב עם כריות כתפיים.
היא הביטה בי במבט מרגיע, הודתה לי שאני עוזר לשיריה לשוב להתנגן ואמרה לי: ״אל תדאג דן, אתה תספיק ויהיה בסדר״. הצצתי במסך לראות עד כמה הרחיק השעון לתקתק וכשהשבתי את מבטי אל הדלת עפרה נעלמה.
מבאס שאני מגיע לשלב התזמור עם כזו בהילות לא אנושית. זה החלק שאני הכי אוהב, המקום שיש לי הזדמנות להתבטא. היסודות כבר הונחו, השירה הוקלטה ונערכה, אני כבר די מכיר את השירים… אבל את הקישוט והניגון אני צריך לעשות בחיפזון (תוך התקף חרדה מתמשך) ולהשתמש במיומנות שלי להשיג מקסימום אפקט במינימום זמן.
תוגת האייטיז של השירים האלה מעלה בי זכרונות ילדות של רחובות לפנות ערב, ענני סערה בחלון הכיתה בבית הספר, וטלוויזיה חד ערוצית (+ירדן) בסלון בבית הוריי.