מתחת לפרווה

התעוררתי ב6 עם דיכאון על 100 וככל שנוקפות השעות החרדה מטפסת גם היא למקסימום. לא טוב לי בגוף, השריטה בגב עדיין צורבת מאוד. חם וקר לי ביחד.

נקטתי בטקטיקה של לעשות רק דבר אחד לפני שאני זורק את היום לעזאזל.

בוננתי חצי שעה.

שטפתי כלים.

טיפלתי בחריקה בספה.

כתבתי במשך שעה כתיבה חופשית לשיר החדש שהתחלתי אתמול עם בן. לפני השיעור העליתי למסמך המשותף את השיר על יום החתונה+רעיונות לשירים עתידיים, אחד מהם על ביטוי כיפי ומשחרר של כעס (האם מותר לי?) ועוד אחד מהם על turning fifty. אמרתי שאתמול דווקא עייפתי מהצלילה במים העמוקים, בא לי ליצור שיר רגוע ופשוט על התייבשות חמימה ונעימה בשמש והשמעתי מהלך אקורדים נחמד שחיברתי לפני השיעור.

בן הציע שדווקא הלחן הנעים ישמש לשיר הכועס, ושהרעיון ללחן הבועט והכועס ישמש לשיר היומולדת.  זה לא מה שתכננתי אבל ראיתי את ההגיון, אני סומך על האינסטינקטים וההדרכה שלו וחוץ מרגשות התשישות והפחד לגעת במקומות הכועסים לא היתה לי התנגדות אמיתית לנסות את זה בדרך שלו.

אז כתבתי במשך שעה דברים שאני כועס עליהם (שנגרמו לי ע״י א.נשים שונים לאורך חיי) וזה היה מציף וקשה. מלאכת הזיקוק עשויה להיות עוד יותר קשה, אם בכלל אפשרית. מקסימום אגיע לשיעור הבא עם הנסיונות והכרזה שלא הצלחתי.

לאחר מכן עשיתי אימון גיטרה במשך שעה, והנחתי סטייק כרוב בתנור.

מישהי אמרה שאני משדר סימני מצוקה. אולי זה כי אני באמת במצוקה.

שולחים לי מיילים בענייני עבודה גם השבת, עם דדליינים מלחיצים. בעוד חודשיים אני טס לשבוע אימוני הגיטרה האינטנסיביים בארה״ב. כל שבוע מתפרסם בפורום מודול של pre-training. פתאום קלטתי שחוץ מהראשון לא נגעתי באף אחד מהם, וכבר פורסם הרביעי. עוד לא סיימתי את לו״ז האימונים (המצומצם עקב העומס) לשמונה ימים שהתחלתי ב28.3.  

יש הרבה יותר א.נשים שרוצים וצריכים ממני דברים מאשר אני להשביע אותם. הדברים שאני מקריב בסוף הם תמיד הבריאות והרצונות שלי. אני לא מצליח לנוח. קפאתי מינית מחדש. אני לא מפסיק לבכות ונלחם לעשות רק עוד דבר אחד לפני שאתייאש.