נדמה שאנחנו לומדות להישאר ולא לברוח גם כשמאוד קשה ומפחיד לשתינו.
הסיטואציה השתנתה, אולי אפילו קצת לטובה אבל לוקח זמן להתאזן ולמצוא את הדרך.
אני מתכדררת ושולפת קוצים, היא מתכדררת ושולפת קוצים. נהיה דוקר וצפוף. הרבה ניואנסים, ושתינו מרגישות הכל, כמו סייסמוגרפים על לסד. אחר כך איכשהו מוצאות את הדרך ואז זה: ״איפה היינו? לאן נעלמנו?״. במיוחד שארבעה ימים במערכת היחסים שלנו מרגישים כמו תקופה.
בהיותה המוזה הרשמית (וגם הבלתי רשמית) השמעתי לה את מה שהצלחתי לדרדס בשיר החדש על הכעס (היא אמרה שהוא עורר בה התנגדות בהתחלה. גם בי! אני תוהה אם אני לא מבצע בדיוק את הצנזורה העצמית שאני מדבר עליה… ואם כן אולי זה דווקא משקף?)
בתום החלק המולחן המינימליסטי יש המון המון טקסט פגוע לא מולחן ולא מזוקק, שמתאר בצורה ישירה וגרפית התעללות מהרבה א.נשים משמעותיים בחיי (גם קצת ממנה). בזמן שהקראתי לה אותו הבנתי כמה פחד יש שם, וכמה טבעי שכל תלולית נמלה או בקתה של דרדסית ממנה נדמים לי כהרי האופל ומקפיצים לי את כל הטריגרים הקשים האלה.
היא הקשיבה ודמעה, דנו בלבטים שלי לגבי השיר, אבל בזכות ההאזנה שלה אני מאמין בו עכשיו הרבה יותר. השירים האחרונים הולכים קשה כי הם נוגעים בלֵב הַמַּאְפֵּלְיָה. אני מחויב לתהליך ומאמין בהדרכה של בן.
הצמדה לקיר מיד כשנכנסה, סטירות עם הזין וזיון גרון כשכף היד שלי שומרת על הראש המבריק שלה מחבטות בקיר, קפיצה נלהבת למיטה (עבר הרבה יותר מדי זמן), תאונני עם הזין של אבא. מדי פעם נעתר לתחנוניה ונכנס למרות שאסור. (״אני מתחננת בבקשה תראה לי איך להפוך לילדה גדולה. לא אספר לאף אחד, זה יהיה הסוד שלי ושל אבא״). גמירות הדדיות בפה. נעם, עונג, צחוק, רוגע, קסם ויופי. איפה היינו? לאן נעלמנו?