אתמול יצאתי בערב לראות ב״הבימה״ את הצגת תיאטרון המחול שיצרתי לה מוזיקה מקורית לפני שנה.
השרב האביבי נשבר ובריזה נעימה נשפה והפיחה. לבשתי ג׳ינס תכלת עם קרעים וגופיה כסופה וכשהגעתי לכיכר קצת אחרי השקיעה הרגשתי כאילו אני בחו״ל.
אני יוצא כל כך מעט מהבית למטרות שאינן סידורים או כושר, ובערב אני כבר לא יוצא בכלל.
הסאונד והתאורה היו מעולים וההצגה השתנתה, השתפרה והעמיקה בשנה שחלפה. לא שמעתי את המוזיקה מאז הפרימיירה והופתעתי לטובה מעצמי. היו רגעים שלא בדיוק הבנתי מה עשיתי מרוב שזה היה מתוחכם ומפתיע ונשמע מופלא וחשבתי שאם הייתי נדרש לשחזר את זה עכשיו לא הייתי מצליח (סוג של קינאתי בעצמי).
אחרי המינגלינג המנדטורי בתום המופע הגחתי חזרה לכיכר והתבשמתי מאורות הכרך. אולי עוד יהיו לי חיים מתישהו ולא רק שעטה מבוהלת מדי יום דרך עבודה, סידורים, אימונים, נקיונות, התמודדות עם התמכרויות, תסמיני גמילה ולחצים בלתי פוסקים. ממש הייתי רוצה להירגע ופשוט לחיות קצת בלי למהר, בלי כאבים, בלי דמעות, גוף קפוץ ותפוס ותחושות קשות. נדמה שלא צחקתי או חייכתי מכל הלב כבר עידנים. אין לי מנוחה, שלווה או עונג.
כנראה שהמוח שלי עדיין עובד ורק מרגיש חבוט ודפוק, כי שוב שברתי את שיא כל הזמנים האישי במשחקי המוח: