לפני 17 שנים. יום שני, 23 בפברואר 2009 בשעה 16:59
הנקודה הכי צפונית, סוף הכבישים.
גבוה בהרים, רמה רחבת ידיים ושטופת שמש קרה.
עצים בריאים ורעננים ופלגי מים.
נפרדתי לשלום משתי המכוניות שעצרו בצד, מאוכלסות בידידים צוחקים ומאושרים
ופניתי לאחור, אל מעבר ההרים המסוכן שסומן על ידי מחסום עץ עם אורות אדומים בוהקים
הפעם היתה פניה שמאלה שלא היתה שם בעבר, אל תוך מעבר ההרים וערוצי הנהרות
בנוסף לכביש המתפתל היורד חזרה דרומה
פניתי לדרך החדשה והלא נודעת
בין קירות הגיר של ההר הלבן שהלכו ונסגרו סביבי
הופיעו חדרים מלבניים שכאילו נחצבו בטבעיות בסביבה הקארסטית
ובתוכם על שטיח מהודר עמדו שולחן אוכל מעץ משובח וכסאות מהודרים בצבעי אדום ושחור
נרות קטנים ריצדו באור צהבהב על השולחן ובגומחות בקירות
ולא היתה נפש חיה מסביב