שלחת לי את ההודעה הראשונה קצת אחרי הדרמה בפסח הלפני אחרון, כשכולם חשבו שאני הולך להתאבד.
הפצעת כמו שפרנבת לרגעים ונמלטת חזרה למאורתך. לימים למדתי שהיית עסוקה בזמן הזה.
בחצי השני של מאי התקשורת נהייתה רציפה ומשמעותית יותר. אני זוכר שבת אחת אחר הצוהריים כשרעייתי לשעבר סחבה אותי למיטה, ובניגוד להרגלי הייתי עסוק בפון, בלענות למשהו שנון וחמוד שכתבת. ״עם מי אתה מתכתב שם?״ היא שאלה בעוקצנות. עניתי את הניק שלך. עוד לא היה בינינו כלום חוץ מחיבור קוסמי הרה גורל. לא דיברנו על סקס, בטח שלא על סקס בינינו. דיברנו על דרדסים ושטויות.
לפני שנה וכמה ימים נפגשנו לראשונה. אז גם סיפרת לי שאת נשואה. בילינו חמש שעות על שמיכה רטובה על הגבעה אשר לשפת הים. בדרך חזרה השתנתי בגן המשחקים בד״ר ארליך וזה לא הרתיע אותך מלהחזיק לי את היד אחר כך.
לא חשבת שחודש אחר כך אפתח תיק ברבנות. כששאלת אותי בדייט השלישי אחרי שהתגלצ׳נו בפיל בסנטר אם אני חושב שזה רעיון טוב שנתנשק עניתי probably not. ושהשיר oops i did it again מתאים לי לא פחות מלך.
בדייט הרביעי כבר התחשקתי איתך במקום הכי מיוזע ומסריח בתל אביב (היינו מוגבלות לגנים ציבוריים).
אחר כך הקשר ירד למחתרת כדי לא לחבל בגירושים שלי. דייט חמישי בגן הפסגה עם גיטרה. דייט שישי בבריכת השחיה שלך עם שיעור שחיה בלתי נשכח והסכמה שלך להיכנס איתי לג׳קוזי החם ואחר כך לחזור לבריכה ולהכריז באושר: ״קר לי!!!״.
דייט שביעי בחצות בגינת דובנוב. את בחורה שמסיעים אותה.
דייט שמיני בבכורה של ״אלבי״ באוניברסיטת תל אביב.
דייט תשיעי במלונה, פעם ראשונה שירדתי לך. (רק לאחרונה גילית לי שעד שהכרת אותי לא אהבת שיורדים לך. ועכשיו את מדמיינת את הראש שלי בין הרגליים שלך כל היום).
דייט עשירי במלונה, להתעורר איתך פעם ראשונה ולחייך מהשד החשוף שלך.
אחר כך רבנו.
אמרתי לך שאין לי התנגדות להתקין טלגרם, אבל שתבקשי את זה ממני. שתעשי את זה איתי. שתקחי אחריות. הרי עד שבוע לפני זה לא היה לי אפילו ווטסאפ. התקנתי אותו כי חשבתי שלחפש דירה בלעדיו זה חצוף מדי אפילו בשבילי.
המשכנו לתקשר בערך במשך חודש עד שנעלמת לכמה ימים. זה טריגר אותי לגמרי והעפתי אותך לכל הרוחות.
בסוף ינואר שלחת לי הודעה נורא יפה. בטלגרם שכבר הספקתי להתקין. (מישי מהכלוב עמה דיברתי פעם אחת אמרה: ״בוא לטלגרם״ ועניתי ״ממאוקיי״).
כשנפגשנו אחרי כל הזמן הזה חשבתי שאצליח לעמוד בקסמיך. התחננתי לנשק אותך. אמרת שזה אומר שאת בעצם מנצלת אותי. הסכמתי להיות מנוצל.
החודשים חלפו והקשר העמיק. התחלתי לכתוב שירים. נהייתי נורא עסוק. את התמודדת עם הרבה שיט בחיים שלך. הנישואין שלך הפכו לפחות ופחות נוחים.
ראית שמפריע לי להיות סוד כמוס לפרה ולסוס. ניסית להשיג לגיטימציה ל״נשלט״. בפועל זה רק דרדר את המצב עוד יותר.
לא היתה לנו הזדמנות לבנות את המיניות בינינו. שנה שלמה. קצת פה, קצת שם. אנחנו לא התאמה טבעית.
את רגילה לשולטים בוגרים ומאוד חרמנים שרק רוצים לזיין אותך בכל רגע נתון. אני רגיל לילדות סדיסטיות שמנצלות אותי ולא יודעות מה זה אפטרקייר.
היו לנו המון רגעים יפים של קירבה, של יעוץ, של תקשורת. רגעים של אהבה. רגעים של רוגע ושמחה להיות ביחד, כמו בלילה ההוא שהגשם והרוח היכו בחלון הפתוח ופינטזנו על לונדון ביחד.
אבל את המיניות האינטימית בינינו עוד לא הצלחנו לבסס.
ואם היא הולכת לקרות, זה דרך המון תקשורת פתוחה, אמון שצריך להיבנות, ביטחון שצריך להיצבר. בשני הצדדים. זה לא חסר תקווה. אני לא כלב זקן מדי ללמוד טריקים חדשים. את תלמידה מבריקה ומחוננת.
זה לא מוזר שדווקא כשהשמיים הזוגיים מתבהרים לנו והקשר נהיה מותר וגלוי נחשפות בעיות מהותיות.
מהתחלה חזיתי שהקשר מתאפשר דווקא כי את נשואה, ושאם זה ישתנה זה עלול לסתום את הגולל על יחסינו.
אבל יש פה אהבה גדולה. לא כזו רצונית. לא כזו שהוזמנה באמזון.
כזו שהתפוצצה כמו סופרנובה, כמו התפרצות הר געש. כמו מפגש חד פעמי של נשמות אבודות ופצועות.
אם איאלץ לוותר עליך so be it.
כנראה שאני עוד לא מוכן.