מתחת לפרווה

הלילה לא ישנתי. 

כבר כמעט שלושה שבועות שהימים והלילות משתרכים לי כמו ספגטי שחור לבן.

השינוי בתרופות מורגש מאוד, אפילו האוסטאופת אמר היום שהמתח התמידי בשרירים שלי התרכך מאוד, כאילו אני אדם אחר. 

החסרון הוא שבמקום חרדה ופעלתנות יתר אני בדיכאון ובתפקוד נמוך יחסית. אני מתעורר מאוחר (אתמול קמתי מהמיטה רק לקראת הצוהריים) ואז מתקשה להירדם בלילה. 

אז לקראת חצות כשראיתי שאין נוני באופק למרות הכדורים והשתיה (נגמר האלכוהול, אני בכוונה לא אוגר), לקחתי לסד והחלטתי להלחין את השיר ה12 (והאחרון לאלבום) שכתבתי בשבוע שעבר (ולא לחכות לרגע האחרון לפני השיעור עם בן).

בגלל שהוא תוכנן מראש כשיר שמורכב מקטעים בעלי אופי שונה מאוד החלטתי להתייחס אליו כאל אופרת רוק, בלי מחויבות כלשהי לאחדות מבנית של שיר פופ. 

פתחתי בלוג׳יק ערוץ פסנתר (Fazioli F308) וערוץ מיקרופון והתחלתי להתפרע עם מה שיוצא, כולל שינויי טמפו, משקל ואווירה קיצוניים. 

הלסד והאסיול התקוטטו ויצרו תחושה של לא פה ולא שם. בשלב כלשהו נשכבתי במיטה ונרדמתי קצת לתוך הזיה. היה לי גם התקף מזוכיסטי חריף וגמרתי מאוננות אובססיבית בערך 12 פעמים (איבדתי ספירה). לא בכדי אני חונק את התשוקות האפלות שלי כבר שנה שלמה. ברגע שהן מקבלות משב קל של חמצן השריפות מתפשטות במהרה ומעלות דם ואש ותמרות עשן. 

אני גם חושב בימים האחרונים על איך הצרכים שלי חייבים שאפגוש אותם. אני לא יכול לא להצטרך אותם, לשכנע את עצמי שהם מיותרים, להתעלם מהם, להתכחש להם או לוותר עליהם. כלומר אני יכול לנסות, אבל הם כבר ימצאו את דרכם הערמומית להתבטא בצורה כזו או אחרת. 

לפני קטע השיא של היצירה נתקעתי ממש ולא הצלחתי להתקדם במשך כמה שעות. שומדבר לא נשמע לי כנה, כזה שאוכל להאמין לעצמי בעודי שר אותו. שכתבתי חלק מהמילים כך שיתלבשו יותר טוב על הלחן שהרגיש לי נאמן. הייתי כבר ממש עייף וחשבתי לוותר, אבל שכנעתי את עצמי בעזרת שתי ג׳ארות קפה שחור ענקיות שממש עדיף שיהיה שם *משהו* מאשר שלא יהיה כלום, כי זו במילא רק התחלה של תהליך שעוד יעבור שכתובים, התפתחויות ושינויים (וכמובן תזמור מהגיהנום).

זה לא היה סלט כל כך בריא, מה שעשיתי הלילה. 

אבל ב7:30, לפני שיצאתי לאוסטאופת בעודי לא נושם כל כך טוב, היה לי שלד בן 8 דקות של אופרת הרוק המופרעת שתסיים את האלבום שלי, עם סימן קריאה ענקי שבתוכו המון המון סימני שאלה.