החרציות הצהובות בצדי מסילת הברזל, כל הדרך לחדרה.
בפרדסים, בחצרות, בשדות.
כמו מעודדות צעירות וחינניות של קבוצה אופטימית.
נאיביות, קצרות ימים. שיא תפרחתן הוא הרגע בו הן מתחילות לגווע.
אי אפשר לסמוך עליהן.
כבר פעמים אינספור נועצתי בהן, תוך תלישת עלעליהן הבלונדינים אחד אחרי השני בכובד ראש.
והן חיוביות מטבען. כמעט תמיד משיבות בחיוב. לך חפש אותן אחר כך.
היום היורש אמר לפסיכולוגית שאני מצוברח בימים האחרונים והוסיף : "כמו שאומרים, זה לא כל כך נעים לראות גן סגור". היא אהבה את הדימוי, ואני מלמלתי הסבר דחוק על הטרדות הכלכליות ורמזתי על חולי אפשרי. (ובאמת כל הזמן קר לי, אפילו בצהריים אני נוטה להסתובב עם הקפוצ'ון מהודק מסביב לראש). דווקא השתדלתי להיות חיובי בסופ"ש, צפינו בסרט 300 (הוא בחר... היה נחמד רק שקצת טיפשי לראות את הגברים הספרטנים המגודלים האלה מסתובבים כל הזמן בתחתונים ואיזה מגבת על הגב. חשבתי שיכול היה להיות משעשע אם לאחד מהם היו פתאום תחתונים ורודים... וחוצמזה הוא 'נעלב' כשהשוויתי את האידאולוגיה הלוחמנית שלהם לזו של החמאס..) ובערב הלכנו לאירוע יומולדת של אשתו (השלישית) של אבא שלי במועדון אירועים רוסי שכזה שבאופן מפתיע היה שזור באלמנטים שדמו לסרט שראינו. חליפת אביר עתיקה, חרבות ומגינים וכו'.
אבל בניגוד לאנשים אחרים שאני מכיר, העמדת פנים זה לא השטח החזק שלי, וכנראה שהעיניים הכבויות והעצובות והפה האטום והכבד שלי, הגוף השפוף והנפול וההילה הקודרת סביבי בכל זאת הסגירו משו ממה שמתחולל בפנים.
לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 17:33
