"The Dark Night of the Soul" זה מושג שלמדתי אתמול ואני עוד לא מרגיש שלמדתי מספיק כדי להסביר אותו, אבל הרגשתי שהוא מצייר היטב את הנוף הפנימי שלי.
זה לא דיכאון, למרות שלפעמים זה מרגיש ככה, עם הרצון להמשיך לישון בבוקר ולא לחיות את היום הזה. עם העייפות וחוסר המוטיבציה ותחושת אובדן המשמעות המשתקת.
מי שבדיכאון לא קם ב3 בבוקר שבועיים ברציפות ונוסע לבד לצפון לעשות מסלול בדרגת קושי בינונית פלוס מסלול קל עם 20 קילו ציוד על הגב (כדוגמה אחת, יש לי עוד הרבה).
הגועל והדחייה מדברים שפעם הדליקו והפעילו אותי. הידיעה העמוקה שזו לא סערה חולפת. הדן הזה כבר לא יכול להאמין במה שהדן ההוא ניסה לטפח ולשמר בכל מחיר (ליטרלי). אין לי שום רצון להחזיר עטרה ליושנה. אם לא הייתי כאן כבר 20 שנה, האם הייתי נרשם לאתר ומתחיל לכתוב פה בלוג? כנראה שלא.
מי שהייתי איננו ומי שאהיה עוד לא התהווה.
הבררנות, ההעדפה להיות לבד, ההמנעות והגועל מיחסי מין ומבדסם, מ״חיי חברה״, ממסיבות ומאנצ׳ים ופורן וחדשות ואפילו ממוזיקה. אני מוצא את עצמי בלי אוזניות (מבחירה!) בסביבות חורקות ורועשות.
החלומות הצלולים והכואבים בחצי השני של הלילה. אלו סימנים טובים. לוחות טקטוניים זזים. הנפש עושה עבודת צל.
כשסיפרתי לו על החלומות, האוסטאופת אמר לי ״*** היא לא רק *** הבחורה, היא הרבה דברים״ וזה נכון, הייצוג שלה בחלומות ובתודעה הוא רחב, עמוק ומגוון ושייך לדפוסי ההקשרות ולהשלכות שלי. הוא גם משתנה ומתפתח בצורה אניגמטית. כשאני מתעורר אני מנסה להבין מה הרגשתי בחלום, ולא רק מה אני מרגיש ברגע ההתעוררות (בדרך כלל עצבות, אובדן או תלישות. לפעמים אשמה ובושה).
אני נאבק בעצמי כדי להאט ולתרגל אי עשייה, ועצמי נאבקת בי חזרה כדי לשמור על תחושה של שליטה, סדר ותנועה קדימה.