ממחר הימים יחזרו להתארך.
לא אכלתי סופגניות או לביבות כבר שנים, לא סובבתי סביבונים, לא הדלקתי נרות ולא חילקתי מטבעות שוקולד מוזהבים. הניצוץ בעיני הילדים עזב את ביתי מזמן.
נס לא קרה לי, הפח התמלא והשמן היחיד פה הוא אני.
יותר קל לי עם התמודדות אקטיבית מאשר עם הרגעים שאני צריך לקבל שאין לי כוחות או יכולות כרגע להיות אקטיבי. אני לא נדרש לאהוב את זה אבל כן להכיר בזה.
זה מבלבל להתנתק כשאהבה עוד קיימת, זה *מאוד* מבלבל לחיות בלי פנטזיות ובלי מצפן באוקיינוס אפור וקודר של זהות שאיננה וזהות אלטרנטיבית שטרם נולדה, במיוחד כשמיניות, רומנטיקה ובדסם היו ״הדבר שלי״ במשך כל חיי המודעים. נפש זקוקה לחללית שתכיל ותישא אותה. חללית זקוקה לדלק ויעד. בלי זה יש רק חלל אפל וריק.
מחר הימים יחזרו להתארך.
יהיה קצת פחות חושך בכל יום. יקרו דברים שאני לא יכול לדמיין עכשיו. חלקם אולי יהיו טובים. פרחי הבר יפרחו. אטען באנרגיה, אם לא מכוח התשוקה אז מכוח ההכרח והאינרציה, וכמה כבר אפשר לישון? הגרעונות חודרים לחלומות ומתפשטים בהם כמו… סרטן? חשפנית על עמוד? טירונים בצו ראשון?
יפ מחר הימים חוזרים להתארך וfuck this shit, אני אנקה את הבית ואחזור לנגן וליצור ואסתובב בעיר כמו תייר ואטייל בארץ כמו צלבן ואצלם כמו צייר ואתקיים כמו נזיר מאושר, מתמסר לרגע ולעושר האינסופי שטמון בו.