מתחת לפרווה

לפנות ערב היה לי שיעור בזום עם בן לוין אחרי מה שהרגיש כמו תקופה ממושכת אבל בפועל היה רק שמונים יום.

סיפרתי לו שאני מצליח לנוח, לישון ולטייל ושאני רוצה לעשות Reboot לרומן ארוך השנים שלי עם הגיטרה בעזרתו, וגם to level up את ההפקה המוזיקלית שלי עם מתודות חדשות והרפתקניות.

עוד לפני השיעור מיהרתי לארגן את המגבר והמולטי-אפקט וגיליתי שהדרייבר לא עדכני וגם לא התוכנה שמאפשרת לשלוט במולטי מהמחשב במקום לשבור את הגב. שישה כבלים מעורבים בקונפיגורציה המורכבת הזו בין ארבעה מכשירים, ונזכרתי גם בבעיה מסתורית עיקשת שדי הוציאה לי את הרוח מהמפרשים ליצור סאונדים חדשים לאחר שקניתי את מגבר הMarshall לפני כשנתיים.

השיעור עם בן היה מרווח וכלל הרבה שיחות נינוחות. הוא לימד אותי טכניקה חדשה של פריטה עם המפרט והאצבע האמצעית ביד ימין לסירוגין ונתן לי שיעורי בית.

בסוף השיעור כיביתי את הציוד ותכננתי לדעוך לאיטי לשינה, אבל משהו משך אותי להדליק הכל מחדש ולפתור את הבעיה העיקשת ההיא בתקשורת בין המולטי למגבר. אחרי 15 דקות של workarounds פתרתי את הבעיה וגיליתי שיש לי גם תשוקה מחודשת להתמזמז עם הגיטרה וליצור סאונדים חדשים עם צבעים יעודיים לנורות על הפדלים. (נורות צבעוניות זוהרות בציוד אודיו זה מה שמשך אותי כבר בגיל 6 להיות מוזיקאי).

קראתי לפאזה החדשה הזו ״Musical Hiking״ במובן שהיא גרושה מכל מטרה ספציפית ונועדה לחקר, משחקיות, הנאה והתפתחות. בן אימץ את הכותרת וכתב אותה באותיות גדולות בגוגל דוקס היעודי שלנו.

חוצמזה הקראש שלי על סברינה מעמיק לאחר שיוטיוב זיהה שאני מתעניין בה וצפיתי בקליפים המשוגעים של Manchild ו Tears (שמהווה סוג של הומאז׳ ל״מופע הקולנוע של רוקי״ וכולל גם מוטיבים בדסמים גרוטסקים). אני לא בטוח שנסתדר לאורך זמן אבל איך אפשר שלא לעצור לה לטרמפ?