מתחת לפרווה

היום יכול היה להיות יום הנישואין התשיעי שלי, מה שעושה את זה יום טוב לכתוב את הפוסט על חלומות ואכזבות.

כשהייתי קטן היו לי חלומות ענקיים. הייתי רוקד שעות בחדרי ומדמיין שאני גדל להיות מייקל ג׳קסון, משחק עם כדור בחצר וחושב שאני מיקי ברקוביץ׳.

בנעורים כשהתחיל הרומן שלי עם הגיטרה החשמלית תכננתי קריירה בינלאומית ככוכב רוק מתקן עולם כמו בונו או ג׳ון לנון. בגיל 18 רציתי להשאיר הכל מאחור, לטוס לניו יורק ולהיות לו ריד אבל לא אישרו לי ויזה.

בשנות העשרים החלומות נהיו יותר מקומיים אבל עדיין חלמתי על פרסום, הצלחה ועושר כזמר יוצר. התגרשתי ובחצי השני של העשור היה לי קשר מפעים עם המיתולוגית שנגמר אחרי שכבר היתה טבעת אירוסין ותאריך לנישואין שניים. 

בגיל 29-32 נראה היה שדברים סופסוף מתחילים לקרות עם ההופעות היחודיות בדאנג׳ן, פרסום קהילתי וסיקור חיצוני, אבל אז גרושתי הראשונה עברה לחדרה וטענה בפני הרווחה שאני חושף את הבן לבדסם. כעבור שמונה חודשים זוכיתי מאשמה והוחזרו לי כל הסדרי הראייה. שנה לאחר מכן הבן עבר לגור איתי לבקשתו והחלפתי חיים של גרוש רוקר הולל בחיים של אב יחידני.

החלומות הצטמצמו בהתאם. רציתי להגיע למעמד מקצועי ויציבות כלכלית, לעבוד עם הא.נשים הכי מוכשרים וליצור שירים שיהפכו לקאנוניים. רציתי גם למצוא אהבה.

בגיל 39 עברתי ניתוח מעקפים.

בשנות הארבעים החלומות נהיו צנועים בהרבה. חלמתי על זוגיות בדסמית פוריה במסגרת הנישואין השניים, על טיולים וצלילות ברחבי העולם. נגמלתי מעישון ומקנאביס אחרי 25 שנה של שימוש מאסיבי וחלמתי על ירידה במשקל, על לרקוד בקלילות שוב ועל להיות מאושר.

וירוס הקורונה עצר את המומנטום וביטל את הטיול הזוגי לאיסלנד. הנישואין לא הניבו את הבדסם והאושר המבוקש. ספארי הצלילה במלדיביים (מה כבר יכול להשתבש בספארי צלילה במלדיביים? הכל!) הפך לסיוט טראומתי והוביל אותי לשימוש באלכוהול ובכדורי שינה והרגעה. טיפול מיני זוגי של יותר משנתיים עשה לי ולזוגיות יותר נזק מתועלת.

גירושין שניים, גיל 49, השנה הכי קשה שלי. לבנות הכל מחדש. סיפור אהבה טרי, לא צפוי ובלתי אפשרי ופתאום תפנית בעלילה ואולי בכל זאת?… ומעט אחר כך ההכרה שלא.

טיסה לארה״ב לסמינר גיטרה שבוטלה ברגע האחרון בגלל המלחמה עם איראן. העולם כבר כנראה לא יתוקן, בטח שלא על ידי. הוא רק נהיה יותר ויותר מפחיד, מרושע ומנוכר מיום ליום.

כל השנים, יחד עם החלומות היו גם פנטזיות מיניות עשירות ומגוונות. הייתי היפר סקסואלי מאז שאני זוכר את עצמי.

עכשיו, יחד עם החלומות שנגוזו מתו גם הפנטזיות. המיניות לא קיימת. אני כותב וחושב: לא פלא. חלומות שנגמרים באכזבות חוזרות ונשנות מפסיקים בסופו של דבר לצמוח. פנטזיות שמובילות לכאב, צער, בדידות, כוויות וצלקות מבינות שהן אינן רצויות.

היום יש לי בעיקר שאיפות עצמיות שלא תלויות בגורמים חיצוניים. ללמוד להיות בטוב עם עצמי. להמשיך את תהליכי הגמילה מהכדורים ומהאלכוהול. להצליח לישון היטב גם בלעדיהם. להוריד מחדש את המשקל שהעליתי בשנה שעברה לאחר שכבר התקרבתי למשקל היעד ולהמשיך עד שאגיע אליו.

להמשיך להיות באלפיון העליון בשכבת הגיל שלי אבל גם להשתפר כך שאהיה הכי טוב גם ביחס לבני 25. לצלול שוב בסיני מתישהו. לנקות את הבית. לחדש את הרומן עם הגיטרה ולהתפתח לכיוונים חדשים בנגינה.

חלומות קטנים מאוד. קטנים מדי. אין בהם שומדבר שמדליק את ניצוץ המוטיבציה, מלבה את להבות האמונה, מגעיש את הקיטור שמניע את הספינה במים הקרים והסוערים. אם זה המקסימום שאני יכול לשאוף אליו, שווה בכלל לקום בבוקר?

אני שונא לחשוב שהחיים הביסו ושברו אותי.

מצד שני אני גם זוכר שאני עדיין בתהליך ריפוי, שיקום ושינוי, ושדברים יכולים להיראות לי מאוד שונה מעבר לעיקול הבא בדרך, או זה שאחריו.

(ישנתי והזעתי 11 שעות בלילה. בחצי השני של הלילה היו חלומות/סיוטים משמעותיים. בבוקר קמתי בלי חום והלכתי לג׳ים)