החלק הבעייתי בכל טיול הוא הרגע שצריך לחזור ממנו. בדרך לשם אני משייט בכבישים ריקים של לפנות בוקר, בשדות הפורחים אתמול הייתי לגמרי לבד לאורך 6 שעות ולא הרגשתי בודד לרגע כי הייתי בחברת פרחי הבר. בדרך חזרה אני כבר בעומסי תנועה, בצפירות, בעייפות ובחזרה לבית הריק.
הבוקר התעוררתי עצוב נורא ואלמלא הפגישות המתוכננות עם Gabie המאמנת הרוחנית ועם בן המורה למוזיקה יכול להיות שהייתי זורק את היום לעזאזל ושותה מהבוקר (הפחתתי משמעותית מאוד את השתיה בעזרת האפליקציה וגם ירדתי עוד מ״ג בבנזוס).
במקום לשתות הורדתי עומס מהלו״ז, עשיתי את רוטינת הבוקר, יצאתי לסיבוב סידורים קצר והכנתי שיעורי בית לשיעור עם בן.
בפגישה עם Gabie תרגלנו Body Scan. עשיתי הרבה כאלו לבד (עם הדרכה מוקלטת) אבל איתה זה היה עוצמתי פי כמה. היא ביקשה ממני לבחור צבע (בחרתי צהוב כמו המרבדים האדירים שראיתי אתמול בנחל הבשור), להפוך אותו ללהבה רכה ובעזרתה לסרוק את הגוף לאט ולאתר מקומות שמרגישים חסומים או חשוכים.
על כל מקום כזה בגוף התעכבנו אחר כך, היא ביקשה דימויים לתחושות בו, שאלה מה הוא היה אומר אם יכול היה לדבר, לדמיין אור בהיר מאיר עליו (דמיינתי את מנורות הגידול החדשות והמעולות שקניתי לסייע לצמחים בסלון) ולהגיד במה הייתי רוצה להחליף את התחושות הקשות.
דיברתי על השריר האחורי של השוקיים שהרגיש כאילו יש שלטי ״אין כניסה״ או בריקדות בדרך אליו. הוא אמר: ״אני עייף מלשאת את המשקל הזה כל הזמן״ ורציתי להחליף אותו במנוחה והקלה.
בכתפיים, בשכמות ומאחורי האוזניים הרגשתי אחיזה, לפיתה לוחצת. הצטברות של דברים שאני לא יכול לשחרר. ״הייתי משחרר לו יכולתי. אני רוצה להיות חופשי״. הרגשתי חוט מקשר בין האזור הזה למצח.
במרכז החזה ובבטן הרגשתי תחושות אחרות. ריקנות, בדידות, פחד, צמא, השתוקקות, עצבות. זה נראה כמו ביצה ירקרקה/חומה, דביקה ומכוערת כמו זפת. כשGabie שאלה אותי מה האזור היה אומר עניתי שאני לא חושב שהוא יכול לדבר במילים, רק לבכות. לשאלה במה הייתי רוצה להחליף את התחושות האלה עניתי מיד: ״אהבה״.
במשך כמעט כל הסשן דמעתי ללא הפסקה. הוא התארך בכמה דקות מעבר לשעה העגולה. כשפקחתי עיניים אחרי כ50 דק׳ וראיתי את פניה היפים והמאירים אמרתי "Hi" וחייכתי נרגש.
בחמישים הדקות שנותרו לי עד השיעור עם בן תחושתי השתפרה קצת. השמעתי לבן את שיעורי הבית וחילצתי ממנו גם “wow” וגם “damn!”. (המשימה היתה ליצור מוזיקה בעזרת הגיטרה הקלאסית הישנה שלי תוך שימוש בסמפלרים מתוחכמים כך שזה ישמע כמו נגינת פלמנקו. קראתי לזה “Galleons Lost in the Sea” בציטוט משיר של הDoors). חלקתי עם בן את צילומי הטבע שלי מהשבוע האחרון והוא חלק איתי סרטון חדש שהוא עובד עליו שגם הוא בנושא טבע ובז׳אנר מוזיקה שנקרא Botanical Music. זה כיף שהשיעורים שלנו השנה הרבה פחות ממוקדי מטרה, למרות שבהחלט פוריים. גם השיעור עם בן התארך מעבר לשעה העגולה. כנראה שנחמד להם איתי. 😊
אחרי כל זה עשיתי מנוי לסטרימינג לחודש לראשונה בחיי (דיסני) כדי לצפות בספיישל הקימה לתחייה של החבובות עם סברינה קרפנטר. כאילו שיכולתי לפספס דבר כזה. היה מעולה ומנחם במיוחד אחרי שברון הלב שאשתי חוותה השבוע כשחזרה הביתה בידיים ריקות מהגראמי למרות שהייתה מועמדת ב6 קטגוריות והמצלמה המרועשת עשתה עליה קלוז אפ בכל פעם שהכריזו על הזוכה בקטגוריה בה היתה מועמדת.
רוב הזמן אני לא יודע להעריך שיש גם הרבה יתרונות בלבד שלי. אני יכול לצאת לטייל באמצע השבוע באמצע הלילה, להשקיע את הכסף שלי בחוויות שעושות לי טוב ולעוף לאן שהרוח לוקחת אותי.