אתמול לקחתי את היורש בצהריים, ירדנו בתחנת השלום והלכנו לצפות בסטארטרק החדש.
היה מעולה, ובעשר הדקות הראשונות פשוט לא יכולתי לשלוט בהתייפחות הנרגשת שבקעה ממני, כשעל המסך מתוארת לידתו בנסיבות טראגיות של קפטן ג'יימס טיביריוס קירק המיתולוגי. כיסיתי את צד ימין שלי בידי, אבל היורש הבחין ושמע בכל זאת...
הסרט הרבה לעסוק בהתהוותם הרגשית של הגיבורים המוכרים, והשחקנים היו נהדרים וניכר היה שהם נהנים לגלם את התפקידים האגדתיים האלה בלי לגלוש לפרודיה או חיקוי ריק. גם היורש נהנה מאוד וכשחזרנו העלתי לו באוב היוטיובי קטעים מהסדרה המקורית ומסדרות ההמשך עליהן גדלתי. אין ספק בכלל שאני והוא עונים במדוייק לפרופיל שערכו מפיקי הסרט בישיבות הקדחתניות שלהם להגדרת קהל היעד. (:
כתוצאה מגלישה אחורה בדפי הבלוג, גיליתי שהפאזה הנוכחית נמשכת פחותויותר שלושה חודשים, בהם פיתחתי בהדרגה אלרגיה חריפה לכל מה שהוא לא לגמרי *זה*. אם הערך העליון המוביל אותי היה לא להרגיש רע כפי שאני מרגיש, היו מספיק אופציות לסקס או קשר, ובמיידי. בתכנית האב עוד הייתי גיבור וחשבתי על קשר חדש לקראת שלהי הסתיו. אבל הצורך הבלתי נסבל שלי לאהוב ולהיות נאהב צורח בי ואני נאלץ לתת לו להתבטא ולהמשיך לתפקד בכל זאת. הכל עובד לפי התכנית, אבל העובדה שאין לחיל הרגלים שלי איך להצטייד במהלך התנועה, או איפה לנוח מדי פעם, שוחקת את החיל וגם מבלבלת את הפיקוד העליון.
במילים אחרות זה לא העתיד שמטריד אותי, זה ההווה. אני בדרך הנכונה, אבל מתי כבר מגיעים? אני תשוש ומורעב.
לפני 15 שנים. 23 במאי 2009 בשעה 10:39
