מתחת לפרווה

אני חושב שנהייתי overwhelmed מהשליטה העצמית וכל העשייה החיובית. מגיע הרגע אחרי שבוע or so שכל הדפוסים הישנים והheritage שלי (כמו שבן קורא לזה) מרימים את ראשם צמא הדם ודורשים את ליטרת הבשר שלהם ממני.

עוד לא למדתי לאזן ולהפוך את ההרגלים החיוביים החדשים שלי לsustainable.

עליי לסלוח על ההתרסקויות ולחזור שוב ושוב למסלול.

זה נורא קשה לחית לבד, להיות האחראי הבלעדי.

ואני יודע היטב שמחכים לי 12 עד 20 שבועות של עבודה אינטנסיבית עם דדליינים וציפיות.

בדרך כלל בשלב כלשהו אני נכנס לסחרור של אדרנלין וקורטיזול שמאפשר את כל ההיפר-תפקוד הזה, לא בלי מחיר שנגבה מברה״נ שלי.

קיוויתי ועודני מקווה שהשנה אצליח למצוא איזון בריא יותר.

בינתיים נראה שהנפש שלי כל כך נבהלה מהעתיד הקרוב שכבר נכנסה לשיתוק, להכחשה ולתרדמת במטרה לאגור כוחות.

אני רוצה לקום ולהגיד לה, זה בסדר ילדה, הפחד שלך טבעי. אנחנו נעבור את זה ביחד. אנחנו תמיד עוברות. אנחנו נהיה בסדר. we got this. אנחנו לא צריכות אף אחת ושומדבר, יש לנו זו את זו.

אבל במרכז החזה, בלחיים ובעיניים יש קול מאוד ברור שאומר: ״אני רק רוצה לישון״.

בחצי השני של הלילה הארוך שרקחתי לי חלמתי על קוביית סבון מוצק שמחליפה צבעים, נישאת עם הרוח ומרגיעה הכל. אני זוכר גם חלומות פחות רגועים, עם טיפוס על קיר גבוה מדי בשכונה מפוקפקת ומישהו ממוצא רוסי שמציע לי לאחוז בזין שלו בעודי מדלג בין הקיר התלול עליו מצאתי את עצמי לבין הבריקדה עליה הוא נתלה. הכוונות שלו טובות אבל אני מוותר בנימוס ובסוף מוצא את הדרך לרדת בהדרגה לקרקע.

אני גם זוכר כמה ניסיתי לחזור לאותה קוביית סבון מחליפת צבעים מרחפת ונעימה.

רוגע הוא כל כך נדיר בשבילי.

רק בחלומות, ורק לעיתים מאוד רחוקות.