לפני 15 שנים. 25 במאי 2009 בשעה 5:41
הבוקר הגיעו פועלים לפרק את הפיגומים.
נשארה להם רק הפסאדה, וצבע בחדר המדרגות.
מחכה כבר לראות את המרפסת החדשה והמפוארת שלי, שאינשאללה תחזור במהרה לימי גדולתה.
אחד הדברים ששומרים עלי אדם מאמין וירא שמיים,
זה חוש ההומור הסרקסטי והמרושע של אלוהים, שאני נתקל בו כל הזמן ובמיוחד בזמנים קשים יותר.
אני מקבל את הבדיחות החמצמצות שלה על חשבוני כסימנים לנוכחותה.
כל עוד אלוהים ממשיכה להתעלל בי ככה, אני יודע שהיא לא נטשה אותי.
בתקופה זו למשל, אני מכיר לא מעט בחורות חדשות ומקסימות, ולכולן יש חבר. או חברה.
(וגם הרבה מהן מגיעות דרך חברות משותפות. זה עידן מאוד חברתי).
נזכרתי כמה טוב זה כשזה טוב.
לפני כמה ימים התחלתי לצחוק כשהלכתי ברחוב, כי לפתע נזכרתי בסצנה הזו שראיתי לפני שנים (ואפילו לא זכרתי מאיזה סרט היא), ובחיוכים המאוהבים שלו... (:
