הבוקר הצלחתי להניע את עצמי לסיבוב ההצטיידות השבועי ביוחננוף בצומת חולון ובשוק רוטשילד בבת ים (ובג׳וני משקאות בפלורנטין לחזור לוודקה הזולה והאפרורית שלא מעודדת שתיה). לקראת הסופ״ש שעבר לא עשיתי קניות כי הייתי אמור להיות בפאקינג חופשה רומנטית עם עצמי ועם פרחי הבר.
באחת הנגלות שוב מצאתי את עצמי עולה לקומה השביעית ברגל אל מול כל השכנים שירדו למקלט וחלקם גם השמיעו הערות (״צריך לרדת לא לעלות!״). לא לגמרי הצלחתי להימנע מתגובה מתריסה.
אני לא יכול להסביר להם שאני מעדיף למות מאשר להיות תקוע איתם במקלט שהוא גם בית כנסת במשך שעות במצטבר, שאני מרגיש מחולל מצפצופים מחרידים בטלפון שלי שלא ביקשתי ושאין לי איך לבטל חוץ מלכבות את הטלפון, ושבאופן כללי לנייד את עצמי על פי פקודה זה קונספט ש*אולי* הייתי נפתח אליו עם מישהי שגם מעניקה לי עונג עילאי, ובטח לא עם ממשלת ישראל.
עכשיו יש לי אסאדו בתנור לעוד 4 שעות וחולשה נוראית בגוף ובנפש. קשה לשמור על השגרה הבריאה כשכל התכנית קרסה, כל עמודי התמיכה התפוררו, אין שום תקווה בכלל, עברתי בבת אחת מsold out עד הקיץ למובטל מאונס עם אופציה להיות שוב בהיפר תפקודיות עם דדליין דחוק בהתראה של רגע (אני דוחה את שליחת ההודעה לפרס ישראל שלדעתי תקוע בחו״ל). הג׳ים סגור, אי אפשר לטייל, עד שכל זה יגמר (זמנית, עד הסבב הבא חצי שנה לאחר מכן) כבר הכל יהיה צהוב והביל ועוד אביב בוזבז על כלום.
גם בבלוג לא כזה נעים לכתוב כי כל מיני (שולטים) באים להסגביר לי למה אני טועה ולנופף בזין הציוני המיינסטרימי והפרו-משטרי שלהם. dudes, אני אפילו לא במצברוח לכוס. מרגיש שזו טרחה מיותרת לכולנו.
אני יודע שזה דיכאון, אני מכיר אותו כמו שאני מכיר את עצמי.
בכיתה ז׳ הנהלת חטיבת הביניים דרשה שאלך לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג שהוריי הגרילו ביקש שאביא את המשפחה הגרעינית איתי. המשפחה הגרעינית השתוממה אך הגיעה בכל זאת.
לאחר כמה פגישות הפסיכולוג אמר: ״דן הכי שפוי מבין כולכם, כי אתם מתנהגים כאילו הכל נורמלי וסבבה״.
שומדבר לא נורמלי וסבבה במצב החירום המתמשך הזה, כבר שנה שביעית, ואני חושש שכבר אזלו לי הכוחות להפוך לימונים לקפירינייה, לשתוק ולהמשיך לשחות.