מתחת לפרווה

ב 7:40 אני משנע את עצמי החוצה מהמיטה (הדיכאון מאפשר לי לישון יותר מבימים רגילים).

כשחזרתי לקשר עם אמא שלי ב2021 הסיכום היה שאתקשר כל יום שישי ב8:00. אני עומד בהסכמים שלי.

ב8:00 אני מתקשר. היא עונה ״הלו״ אבל בווליום גבוה יותר אני שומע את שידורי החדשות מהטלויזיה שלה.

״בוקר טוב אמא״.

״הלווו?!!?? אני לא שומעת״

״בוקר טוב אמא, אולי אם תכבי את הטלויזיה תשמעי אותי״

״הלווו?!?!? למה אתה לא מדבר????״

(מרים את הקול) ״אני מדבר, את לא שומעת אותי בגלל הטלוויזיה״

הטלוויזיה מוחלשת או מכובה והיא מתחילה לגעור בצורה פסיכוטית בטון הכי מלחמתי ולא נעים שאפשר לדמיין: ״למה אתה צועק עליי?!?! אתה מעניש אותי כי הטלוויזיה דולקת!! החיים שלי לא פחות קשים משלך, הם יותר קשים!!!״.

אני מבליג ומסביר שעניתי אבל היא לא שמעה.

אחר כך אני משקיע  40 דקות בלהקשיב לכמה החיים שלה קשים (באמת) עם הפוליו והסכסוכים עם כל שכנ.ה ובעל עסק או נותן שירות איתו היא באה במגע, להפגין אמפתיה ולשכנע אותה שלהירגע ולקחת דברים קצת יותר בקלות זה באינטרס שלה.

עכשיו כבר 8:40 אני טופח לעצמי על השכם  וצריך לשכנע את עצמי באותו הקונספט.

אני עורך (בכוונה תחילה) רשימת קניות של כל האכילה הרגשית שאני רוצה לבזוז מהמכולת ואז מוחק אותה ומחליט שמעדיף לשתות את הרגשות שלי (הואיל והשתיה כנראה תקרה במילא, האכילה מיותרת. אני יכול לחזות את הצרבת, את תחושת חוסר הסיפוק, והרשימה כל כך ארוכה ומורכבת מכל כך הרבה פחממות ריקות, שומנים, חלבונים תעשייתיים מעורבבים עם שומנים רוויים... זה נקרא כמו מתכון אפוקליפטי/קומי (לא אפרט אותו כאן כדי לא להכניס לכן רעיונות לראש) לחרטה מוחלטת ומי שיצטרך להרגיע את בלוטות הטעם ולהשיל את הקילוגרמים העודפים זה אני ורק אני. 

״An empath is often described as a child who was never allowed to be selfish, learning to survive by anticipating others' emotions״. 

הדיכאון שלי כל כך עמוק ששום טיל לא יכול לחדור דרכו.

אני נוטה להקדים את הסנטימנט הציבורי המטומטם.

אני תמיד מתרומם מהבוץ ולומד לסרסר במציאות.

אני אמנם אמפתי אבל גם בן זונה.