אני לא מאמין שהמלחמה הזו תיגמר ב2026 (הלוואי שאני טועה).
אני חושד שכל התכלית שלה היא לבטל את בחירות אמצע הקדנציה בארה״ב ואת הבחירות הכלליות כאן.
כשאני שואל את עצמי אם אני רוצה להמשיך לחיות התשובה הרגשית המיידית שעולה באופן אוטומטי היא ״לא״, מה שבהחלט מסביר את ההתנהגות שלי.
יש לי עבודה אבל אני ממש לא רוצה או מסוגל לעשות אותה, בטח שלא בלב חפץ.
מוזיקה לא טעימה לי באוזניים. אין לי שום דחף פעיל ליצור, או אפילו לפעול. כל מה שאני מצליח לעשות מדי יום זה רק באמצעות כח רצון וצורך מיידי, כמו לשטוף כלים כי כבר לא נשארו כפיות, כפות או מזלגות נקיים.
שומדבר שאני מנסה לא צובר מומנטום.
אמנם אין לי טלוויזיה אבל אני עוקב כמו נרקומן אחר הכותרות באתרים בארץ ובחו״ל, מנסה לקרוא בין השורות ולהבין מה באמת הולך כאן.
אני יודע שכנראה מוטב לי להתנתק מהכל, להתרכז בפעילות גופנית ותזונה, בוננות ונגינה, קריאת ספרים וכתיבת שירים, ניקיון הבית והנפש. יכול להיות שאלך להפגנה של עומדים ביחד נגד המלחמה מחר בצוהריים בכיכר הבימה. מההפגנות בקפלן נמנעתי אבל כאן לא נראה שיהיה צפוף.
אף פעם לא דמיינתי מצב שיגמרו לי הכוחות, אבל שנה שביעית כבר של הנחיות והגבלות שלטוניות, של מצבי חירום… ומה יגידו ילדי הגן ובתי הספר? איזה דור צומח כאן?
אני לא מתפלא בכלל שהנפש שלי בשביתה ושאף אחד מסביב לא נראה עצוב על כל זה.