אמש בהתכתבות עם מישהי (זה קורה, לא לעיתים קרובות):
אני חושב שהגיע הזמן שאכריז על ניצחון במלחמה ואמשיך הלאה עם חיי האוזלים והולכים.
כנראה לא הייתי צריך להתיר למציאות החיצונית לחדור לבועה הסכיזואידית שלי מלכתחילה. איזו טובה צמחה מזה? הרי אני לא במלחמה עם אף אחד וה*מצב* רק גרם לי להיות במלחמה עם הגוף שלי.
בהתכתבות עם הבן שלי בצוהריים הבעתי תקווה שהדרומית באילת (רוח) לא תגרום נזקים לשונית. הוא השיב שהוא מקווה שדווקא כן, שהטיילת המכוערת שהעירייה כפתה בעומק 10 מטר לאורך שנתיים תתמוטט ושהכל ילך לעזאזל. אני לא יודע מאיפה הוא אימץ השקפת עולם אנטי-מיינסטרימית כל כך. 🙄
השבתי שאם אני קיפודג רב קוצי הוא והעירייה זה אותו דבר מבחינתי. המשכתי לענות לכל אחד מהטיעונים שלו במורכבות בוגרת למרות שכבר הייתי בדרכי למקלחת לשטוף את עצמי מעצמי:
אני מתגעגע לתנועה ספורטיבית, לימים מלאים של יצירה פרודוקטיבית, לנגינה, לשירה. לניקיון ולהתקדמות. לשינה בלי פה צחיח מאלכוהול וסיוטים.
טיל יכול לפגוש אותי בכל זמן ובכל מקום. אני מעדיף שיפגוש אותי על הרגליים מחזק את השרירים שלי, או לכל הפחות עם גיטרה ביד ושיר בלב.