היום תהיתי, בדקתי וגיליתי שעבר חודש בדיוק מאז הפעם האחרונה בה התחבקתי עם בן אדם (האוסטאופת שלי, אותו אפגוש מחר ולבטח אחבק).
כוריאוגרפיות.ים כותבים לי ו״מזכירים״ או ״שואלים אם יש התקדמות״. אני משיב שאני בדיכאון עמוק, מה שאומר שאני כנראה עדיין שפוי, ושהייתי מתקדם עם הדברים שלהם אם עירי לא היתה מופגזת יומם וליל כבר שבוע רביעי (131 אזעקות ולפי טריקת הדלת של השכנים תיכף תנוגן עוד אחת).
אני מתקשה אפילו להאזין למוזיקה. ליצור אותה על פי דרישה מרגיש כמו לטפס על הר גבוה כשאני קצר נשימה, תשוש, מורעב וסוחב על גבי טיל של בערך 100 ק״ג.
בכל זאת אני מנסה כל יום לעשות מה שאני מצליח מהרוטינות הבריאות שלי בשאיפה להגיע לאיזושהי התייצבות תפקודית שתאפשר בניה הדרגתית מחדש. למצוא איזון בין קבלה וחמלה לבין הפחתת נזקים ו-״ושוב זורעים בביצה״*. כביסה, כלים, בישול. החלפת מצעים. היגיינה אישית. קניית מצרכים, ירקות ופירות. מדיטציה, תרגילי מוח. האפליקציה לניהול צריכת האלכוהול. תרגילי הקיגל. קצת שירה, קצת נגינה. הליכות נמרצות בחוץ מתי שמתאפשר בין הטילים.
יש כל כך הרבה רעש, כזו התכווצות של הנפש, זעם רושף אצור, בכי שוצף סכור, ניתוק וחסימה, ריחוק ואטימה. פחד. פחד ואימה שאני אפילו לא מצליח לראות מרוב שהם מודחקים.
תוצאות הבדיקות הסופיות הגיעו וכצפוי אני זך כמלאך. אם הייתי נדבק במשהו זה היה חייב להיות מרוח הקודש.
קבעתי שיעור עם בן לוין למחר. הוא כבר כתב לי פעמיים מאז תחילת המלחמה to check in on me ואפילו הציע שניפגש בזום סתם בשביל לדבר. הלוואי שיכולתי פשוט לשבת איתו שעה באותו חדר, כל אחד עם גיטרה, ולג׳מג׳ם בחופשיות ללא מילים.
*״בס בבלון״ - מאיר אריאל