בימים אלו אני ממלא את היומן רק בדיעבד.
אני לא מרגיש שאני יכול לתכנן דברים או לסמוך על היכולת שלי לבצע, ובמקום לאכזב את עצמי אני מעדיף לחשוב רק על ההווה ועל הפעולה הבאה שאני רוצה לעשות. כשאני יוצא לבסוף מהמיטה אני לא בטוח שאני בכלל מעוניין לחיות וכשאני מתעדכן במצב המחמיר והולך מבוקר לבוקר אני נהיה די בטוח שלא. בכל זאת אני עושה משהו אחד קטן, ואז עוד משהו, ולאט לאט מופיעות משבצות צבעוניות ביומן.
אחרי שהשלמתי את רוטינת הבוקר ושטפתי כלים החלטתי לנסות ללכת לג׳ים אחרי חודש שלא. בתחילת המלחמה המסריחה סגרו אותו ובהמשך פתחו עם מגבלות שהוציאו את הרוח ממפרשיי.
ט׳ היפהפיה איישה את דלפק הכניסה ושמחה לראות אותי. שאלתי אם מותר להיכנס חרף הגבלת ההתקהלות והיא הפטירה ״אעה״ ואמרה שהייתה נותנת לי להיכנס בכל מקרה.
עשיתי 36 דקות טובות על האליפטי וגם הייתי טובל בג׳קוזי אבל המלתחה הגדולה סגורה ובמקלחות הקטנות היה צפוף להחריד מה שעורר קונוטציות לא רצויות. הלוקרים ליד הג׳ים קטנים מדי בשביל התיק שלי. אצטרך לבצע התאמות, אולי להגיע עם בגד הים כבר עליי.
בדרך הביתה התייעצתי עם חרצית מוסמכת: