אתמול הייתי גיבור.
לפני כחודש באיזו מסיבה כשהלכתי מכות עם מישי, עמדתי ליפול עליה ובלמתי את עצמי בעזרת כפות ידי. ירד לי דם והבנתי שמשו פצע אותי, אבל קיוויתי שזה יעבור לבד. זה לא עבר, וסביב המקום התפתחה דלקת, וכל נגיעה אקראית במקום כאבה ודקרה. בימים האחרונים זה נהיה אקוטי. שלשום האינדיבידואליסטית ניסתה להוציא לי את הנגע הדוקר, לחצה מסביב בעוצמה, הכאיבה נורא, והיסתה את יללותיי כי הן חרמנו אותה, אך שבר הזכוכית נשאר במשכנו החמים בתוך כף ידי השמאלית.
אז אתמול הבנתי שאאלץ לבצע בעצמי ניתוח, כמו ברוס וויליס ששולף בעצמו את הכדור שירו בו.
קניתי ערכת תפירה (בשביל המחט, ועל הדרך גם קניתי חבילת "פי מייט" - פטנט שמאפשר לבחורות להשתין בעמידה מבלי להירטב. תמיד טוב שיהיה בבית...(: ) , השריתי את היד בתוך קערה עם מים חמים ומרכך שיער, ואז התחלתי לעבוד עם המחט, לחפור, לדקור, ולקרוע את העור, עד שלבסוף חתיכת הזכוכית הסוררת נשלפה באנחת רווחה ותחושת ניצחון. (שלי, לא של הזכוכית).
בשיחה אתמול עם מישי שהכרתי במסיבה לאחרונה, היא לפתע התוודתה שהיא מופתעת שאפשר לדבר איתי, ושחשבה שאני סתם נער שעשועים ושלא תמצא איתי שפה משותפת. חייכתי ואמרתי שזה מחמיא לי שכך היא חשבה. גדלתי בבית עם אבא פרופסור ואמא ד"ר בשני תחומים שונים, ושניהם נכי פוליו (שיתוק ילדים). כילד, כמו כבוגר, תמיד הייתי חריג ורגיש מדי. אם אהבו אותי, זה כי הייתי חכם, רגיש, תקשורתי ויצירתי, אבל אני רציתי שיאהבו אותי בגלל התחת שלי. (: מההורים לא קיבלתי פיזיות כי לא היתה להם...
אז אם הצטיירתי בעינייה ככוסון טיפש - זה דווקא מחמיא. (:
לפני 15 שנים. 6 ביוני 2009 בשעה 7:37
