מתחת לפרווה

אני מרגיש שאם לא אכתוב על הסשן עם אמא שלי שלשום זה ימשיך לצלק אותי לעולם ולעולמי עולמיא, אבל יש בי כל כך הרבה מעצורים ובושה.

אוקיי היר גוז.

קודם כל מן הראוי לציין שהיה לי מעט מאוד מגע פיזי עם אמא שלי מאז שנולדתי ושכנראה שום חלק ממנו לא היה נעים. היא נכת פוליו (+פוסט פוליו), מעולם לא יכלה להרים אותי בידיה, להושיב אותי על ברכיה או לחבק אותי בטבעיות בלי נוכחות של ברזלים ומכשירי הליכה מסורבלים ומכאיבים בינינו. זו לא אשמתה.

ביום חמישי היא התקשרה לבשר ששוב נפלה על הפרצוף ונאלצה לקרוא למד״א שירימו אותה ולגרור את עצמה על גחונה ברחבי הדירה שלה עד הדלת כדי לפתוח להם (אני כבר כמה זמן מפציר בה להתקין מנעול עם אפליקציה, או לכל הפחות בהיותה טכנופובית ידית שנפתחת גם מבחוץ. המנעול שלה הוא במילא כזה שניתן לפריצה עם סיכת ביטחון תוך חמש שניות וחוץ מאוסף הפעמונים והמגנטים על המקרר שנאספו מרחבי העולם אין שומדבר בעל ערך לגנוב אצלה).

מאז הנפילה האחרונה שלה לפני כמה שבועות היא כבר לא מעיזה לנסות ללבוש את מכשירי ההליכה (רצועות עור וברזל שכרוכות סביב הרגליים המשותקות) ולהתהלך בבית עם הקביים.

היא בת 78.5, קונטרול פריק עם מה שכנראה יכול היה להיות מאובחן כהפרעת אישיות גבולית.

היא ביקשה שאבוא לעזור לה לנסות לעמוד על הרגליים עם המכשירים ולקום להתהלך בבית.

באתי בשבת ב10 בבוקר. צלצלתי כפי שסיכמנו כשהייתי בדלתה אך היא לא ענתה. נכנסתי עם המפתח שנתנה לי לפני שנים וקראתי: ״אמא״ בקול רם. הסתבר שהיא בשירותים. היא יצאה על כסא הגלגלים הקטן (הלא ממונע, זה שהיא מסתובבת איתו בבית), ללא תחתונים.

לראות אותה מניידת את עצמה לחדר השינה, לובשת תחתונים (לא הסתכלתי), גוררת אליה את מכשירי ההליכה בעזרת הקביים, נעזרת ברצועות שקשורות למיטה, מרכיבה את המכשירים תוך אנקות כאב, (יד אחת שלה משותקת לגמרי ויד שניה משותקת חלקית), מצליחה איכשהו לדרדס את עצמה למצב של שני המכשירים מותקנים על הרגליים ונעליים שרוכות (אני שרכתי כדי להקל עליה). כל זה לקח בטח 45 דקות.

משם היא העבירה את עצמה למנוף שצמוד (עם רווח קטן) למיטה וכאן בעצם התחיל הסשן האמיתי.

היא התייעצה איתי אם ללבוש את המכשיר הישן או החדש ברגל שמאל (הקוראות הקבועות ודאי זוכרות את עשר++ הנסיעות שלי איתה לעכו כדי לדרדס לה את המכשירים החדשים. היתרון של החדש הוא שהוא חזק ויציב יותר, אבל היא מרגישה שיותר קשה לה ליישר את הברך איתו).

המלצתי להתחיל מהחדש כל עוד יש לה כוחות, ואם לא יצליח לעבור לישן. (החדש גם מרווח יותר ומאפשר לה להשתמש בתחבושות אלסטיות כחולות סביב הרגליים הנפוחות שלה).

כאן התחילה מסכת נסיונות כשהיא מנסה לקום, מביעה פחד בדמעות (לא אופייני לה), אני מעודד ומנסה לשכנע אותה לחשוב חיובי ולעשות ויזואליזציה של תוצאה רצויה. היא מתרוממת מהמנוף, כמעט נעמדת, משהו כמו 80 אחוז, ואז מתיישבת חזרה.

נראה שהמעצור העיקרי שלה הוא פסיכלוגי, פחד שהשתרש, וגם חוסר תרגול שהוביל לחוסר ביטחון. כמו כן חולשה במפרק שמאל שהוא ביד הפחות פגועה שלה.

אני מציע להרים אותה בחיבוק עם הידיים שלי מתחת לבתי השחי שלה, כשהיא שעונה עם היד החזקה על הקב. היא רוצה לכרוך את זרועתיה מעל צווארי. אני מסכים למרות שברור לי שזה לא מה שיחזיק אותה כי הידיים שלה מאוד חלשות. אנחנו מתאמות סימנים מוסכמים והיא מספרת שהפיזיותרפיסט שלה לא הבין שכשהיא אומרת ״קדימה״ היא מתכוונת קדימה *שלה* ודחף אותה לאחור. 

נסיונות ראשונים לא מצליחים ואני מניח אותה על המיטה לימיני. המשקל שלה לא מאתגר את השרירים שלי אבל היא לא הדבר הכי נוח להחזיק. אני מבחין שקו המותניים, הירכיים והישבן שלה דומה למה שאני אוהב. כשאני מחבק ומרים אותה אני מרגיש את השדיים שלה נצמדים לבטן שלי. זה מסריט. זה פרוידיאני וזה מצולק ומצלק.

אני ממשיך לעודד, לפעמים בחיוך ובבדיחה, לפעמים באסרטיביות גברית. לפעמים בהבעה כנה של השתאות והערכה לאומץ ולנחישות שלה להמשיך ולנסות.

אחרי שעתיים היא מצליחה לקום ולעמוד, בכוחות עצמה.

אני מבהיר שאני שם ושומר עליה, צעד אחר צעד, ושאם תיפול קדימה אהיה שם לתפוס אותה. היא הולכת לכיור במטבח. (כל זה בבית שגדלתי בו. התחתיות האדומות-לבנות לביצים קשות עדיין שם. גם הכיריים של אמקור משנות השבעים עליהן בישלתי את הספגטי בולונז הראשון שלי אחרי שלמדתי את המתכון בחוגי סיור בכיתה י׳, עם קולט אדים נאמן מעליהן).

היא עושה תחנת ביניים ליד הכיור במטבח ומנערת את הרגליים בעודה נשענת על הכיור. משם היא מחליטה שנמשיך לכיוון המרפסת.

כששאלתי אותה כמה זמן נצטרך היא ענתה שעתיים, אולי פחות. הבהרתי שאני לא שואל כדי להלחיץ. היינו כבר עמוק בשעה השלישית, וכל הזמן הזה אני על הרגליים. לפעמים יורד על הברכיים בזהירות כדי לסייע. אני בכל זאת בן חמישים.

היא מגיעה בכוחות עצמה למרפסת. אני מעודד אותה להסתכל על השמיים, לראות את דמות כלב הפודל בעננים. להיות במודעות ברגע הזה גם למה שטוב, לא רק למה שקשה.

היא מודה לי בדמעות על הסבלנות, האינטליגנציה הרגשית והמסירות שלי.

אני עונה שהיא לא צריכה להודות לי ושאני עושה את זה באהבה וגאה בה.

היא ממשיכה לעשות תרגילים בעודה שעונה על מעקה המרפסת, מרוצה מהיכולת שלה לעמוד שוב על הרגליים. אני מזהיר אותה מעומס יתר ומציע שתחזור למיטה ושזה מספיק להיום.

היא עושה את הדרך חזרה, עם עצירת ביניים במטבח.

אני מוציא את הזבל לבקשתה וגם מסדר לה את השמיכה ש״בורחת מהציפה״. היא מודה לי שזכרתי שביקשה את זה כשרק התחלנו.

לאחר שלוש שעות אני עושה סימנים של הולך. (היו עוד המון מיני-אינטראקציות כמו להביא לה מים… לספר לה על רגע “לחתוך את הרוסי״ מרוקי 4 שהמאמן לגיטרה לשעבר שלי הנחיל לי. קצרה היריעה).

לפני שאני בא ללכת היא מבקשת שאביא לה את פנקס הצ׳קים. מנחה אותי במדויק איפה הוא נמצא, וגם איפה העט. ההנחיות הרבה יותר מדויקות מהנדרש. זה לא היה קשה למצוא.

היא נותנת לי 15,000 שקל שאמנם עוזרים מאוד בתקופה חסרת ההכנסות הזו, ומצד שני מעמיקים את תסביך הזונה שלי.

בדרך הביתה אני עוצר לסטייק לבן בפיתה ושיפוד כבש בפונדק אסא בבית דגן, מסורת פסח מאז ומעולם אבל בחג הנוכחי לא הסתייע.

———

פריטי בפייסטיים מציעה שאולי אקח איזה חודש לעצמי לחשוב אם אני בכלל רוצה זוגיות, רוצה לגור עם מישהי, רוצה לעבר מישהי.

שאולי אם אוציא את הראש מתוך התחת של עצמי אראה שלא הכל חרא (המילה ״חרא״ חוזרת עשרות פעמים בדבריה) ושיש מישהי מהממת שכמעט 20 שנה צעירה ממני שאוהבת אותי ורוצה אותי ומוכנה לסבול אותי למרות שאני כל הזמן זורק אותה ושיש לנו חיבור מנטאלי ורגשי נדיר ואולי אם אחשוב על זה לפני שאלך לישון אחלום עליה בלילה ולא אתעורר בתחושה שהכל חרא.

אחרי שאני אומר שקצת nookie היה עוזר להמתיק את העסקה היא חושפת כתף ומרחיקה את המצלמה כך שתקלוט גם מחשוף ולא רק עיניים עמוקות ורבות הבעה ופנים אהובות נורא שמשיקות אלפי ספינות. אני שואל אותה: "?are you flirting with me" ומצרף את הלינק הרלוונטי מהסרט הרומנטי ביותר ever. 

*אני מפרסם לפני הגהה, ובטח אערוך קצת לאחר הפרסום, או לא. זה פוסט שהיה קשה מאוד לכתוב והדרך היחידה לעשות את זה היא לשלשל את הכל החוצה כמו אחרי מקסיקני מוולט.