כשחזרתי מהסופר גיליתי שאני לא מצליח לנעול מבפנים את דלת הכניסה. המפתח המובנה נתקע, וכשניסיתי לנעול מבחוץ המפתח הסתובב רק רבע סיבוב. WD40 לא עזר, והתקשרתי למנעולן הישר והמצוין שהחליף לי צילינדר בסוף ספטמבר. צילמתי לו את הבעיה והוא אמר שיגיע בעוד כשעה.
בינתיים ירדתי לירקן במרכז נווה עופר (בלי לנעול את הדלת) להשלים מצרכים לחצילים הסיציליאנים שתכננתי לדרדס. לא היה שפע של מבחר בעגבניות השרי. טעמתי אחת מהסלסלה הכי נורמלית והיא היתה בסדר אך לא מרגשת. הירקנית הבחינה בבררנות המהוססת שלי, אמרה: ״יש לי גם קטנות מתוקות אם אתה רוצה״ ושלפה מהמחבוא הסודי סלסלה חיננית ומושלמת. אמרתי לה בהתפעלות: ״הו, עכשיו אני מרגיש אהוב!״.
קצת אחרי שחזרתי הגיע יניב המנעולן. הוא נגע קצת פה ושם במשך 20 שניות והבעיה הסתדרה (משהו למעלה זז קצת מהמקום). הוא ביקש שאצא החוצה ואנסה לנעול מבחוץ, והחליט להצטרף אליי: ״מקסימום אם נתקע בחוץ נקרא למנעולן 😉״.
הכל עבד כמצופה וכששאלתי אותו כמה להעביר לו הוא ענה: ״זו מתנה ממני״. ניסיתי להתעקש לשלם לפחות על ביקור אבל הוא הביט בי בעיניים נוצצות ואמר: ״אתה בנאדם טוב וזו מתנה ממני״.
החציליאנים יצאו חציליאמי יאמיים.
עכשיו אני נזכר שהבן שלי התקשר בבוקר לספר שהוא מבסוט מאוד בעבודתו החדשה כמדריך טרקטורונים בחוות הגמלים ושהוא מאוד נהנה לצלם את עצמו רוכב על כלי הרכב השונים עם הרחפן ומצלמת 360 מעלות ולערוך את זה אחר כך עם אפקטים מגניבים. הוא תייג את מקום העבודה שלו בריל האחרון והגיע ללמעלה מאלף צפיות.
סיפרתי לו על הפראמפ שהייתי צריך לשנע לקליפורניה לתיקון וכל הפרוצדורה והניירת. הוא התרשם ואמר שבכל פעם שהוא נתקל באתגר מסובך הוא חושב עליי ומנסה לנהוג כפי שהוא מדמיין שאני הייתי עושה.
הסופ״ש התחיל עם נחת.