בעודי כותב את הפוסט הקודם כבר התחלתי להרגיש את המזגן מאבד כוח, ובבדיקה הוגינאלית שאני כבר מאוד מורגל בה הרגשתי את הקרח מתחיל להקריח.
כתבתי לבעלת הבית בעדינות ושאלתי אם יהיה לה זמן להחליף כמה מילים. היא התקשרה מיד, די מבוהלת.
שלחתי גם לנתנאל את הסרטון של הסוללה הפנימית משפיכה לכל עבר.
חברי הטוב מאילת כתב שהוא בשבוע הספר וישר התארגנתי ונסעתי באוטובוס לשרונה. בעודי שם התקשרה בעלת הבית+המזגניש המשפחתי ולאחר מכן בעלה. אמרתי לו שהייתי רוצה להסכים שאשאר לפחות עוד שנתיים ונתחלק איכשהו בעלויות של מזגן חדש בצורה הוגנת לשני הצדדים.
בעלת הבית שאלה אם אפשר לבוא להתרשם ועניתי שאני בשבוע הספר. היא התלהבה ושאלה אם אני יכול אולי לקנות לה שני ספרים של דנה לוי אלגרוד.
מצאתי את הדוכן של הסופרת (המאוד פוריה, יש לציין), רכשתי את הספרים וביקשתי הקדשה. צילמתי את הסופרת כותבת את ההקדשה בעודי מספר לה שהנמענת היא אישה איכפתית ואמפתית שהעניקה לי בית אחרי הגירושין. שלחתי למרינה את הסרטון, היא התרגשה מאוד ושאלה כמה עלה. עניתי שזו מתנה ממני (ובאמת, מכל הלב, גם אם דברים לא יסתדרו עכשיו).
בדרך הביתה הבן כתב לי, הצטער לשמוע שנאלצתי לבטל את הגיחה לאילת שתוכננה לשבוע הבא והביע אהבה ודאגה. שלחתי לו את הסרטון של הסופרת, הדגשתי בפניו שאין שומדבר בעל ערך רב יותר בחיים מיחסים אנושיים, ואמרתי לו שאני אוהב אותו בדיוק כמו שהוא.
עכשיו אני מחכה בסאונה ההבילה והדביקה שהיא ביתי למקרה שבעלת הבית תרצה לבוא להתרשם ולאסוף את הספרים שלה, למרות שאני רואה שהשעה כבר מתאחרת ואולי מוטב שאקח קוקטייל כדורים שירדימו אותי למרות הסאונה, למרות שאין סיכוי שאהיה תפקודי מחר. אצטרך ליצור קשר עם כל הלקוחות שמחכים לעבודות שלהם ולעדכן אותם שהכאב באשכים ובבטן אמנם הולך ונרגע אבל אני לא יכול לעבוד במחרצאות הגיהנום.
אני לא יודע למה החיים כל כך קשים עכשיו, אבל אני לא מפרש את זה כענישה מהיקום אלא כחשיפה של נקודות תורפה והזדמנות להתבוננות ותיקון.