אני ישן ממש חרבנה כבר המון לילות. מנסה ללכת לישון מוקדם אך לא נרדם בקלות, מתעורר אחרי שעות ספורות עם השירים שאני מעבד לקראת הפרימיירה ביום חמישי מתרוצצים בראש ומתקשה להירדם חזרה. מתהפך שעות בחוסר מנוחה, מתקשה לקום מהמיטה, נהיה עוד יותר בהיסטריה מלחץ הזמן והעייפות, מתפקד פחות טוב במשך היום וחוזר חלילה.
אתמול פריטי באה לפני הצוהריים לאחר שלא נפגשנו עשרים שנה (שבוע).
(״שתית מיץ יופי לפני שבאת?״ ... ״מלאאא. כל הבוקר הייתי כזה גלוגלוגלוג״).
היא מילאה בשקדנות את כל שמונת העמודים של רשימת הגבולות ומילאה את העיגולים בשחור בדיוק מופתי. עברנו על הכל ביחד, שאלתי שאלות הבהרה, בדקתי פירוש של מונחים שלא הכרתי. בגדול שמחתי לראות שלא הופתעתי והיתה לי גם קודם מפה מנטאלית די ברורה של מה יותר ומה פחות. היה מהנה, מקרב ומזמם לדון בדברים ולרקום מזימות.
אני מרגיש שבפגישות האחרונות נבנים קרבה ואמון שלא היו שם קודם, ושאנחנו לומדות טוב יותר איך כל אחת ״עובדת״ ואיך להתחשב זו בזו.
זה מרגש (וגם קצת מפחיד) לבנות יחסים מונוגמיים, ולייסד על בסיסם פעילות בדסמית.
הכנו פרגיות בנינג׳, סלט כרוב ושעועית ירוקה. שתינו יין אדום, היא מצצה לי בפואייה ואני הספנקתי ופינגרתי אותה במיטה. צילמתי סרטון קצר עבור אמא שלה שהתפעלה מתמונות ארוחת הצוהריים שפריטי צילמה ושלחה. ראינו את ״The Meaning of Life" (פעם ראשונה שלה, בשבילי זה כמו התורה). בערב היה אפילו לה כבר קר מדי מהמזגן. ליוויתי אותה לרכב בהרגשה שהזמן פרח מהר מדי.