אני מרגיש שאיבדתי לגמרי בעלות על הזמן שלי.
הטיפול של האוסטאופת אתמול כאב במיוחד. כל מקום שהוא נגע בו היה רווי בכאב. כשניער את הרגל, כאילו מנסה לתלוש אותה אמרתי: ״היי, זה מחובר לגוף!״
הוא שאל בתבונה: ״ואתה, מחובר לגוף?״
לא.
הגוף שלי מעקצץ כבר שבועיים כאילו אני אלרגי לעצמי. אני נפוח ומתנשף, לא בכושר, לא בנוח, לא בעונג, לא ברוגע ולא בשמחה.
אתמול והבוקר אנסתי את עצמי להשלים את מה שאמור היה להיות קטע המחול האחרון עד אמצע אוגוסט אם לא תתלקח המלחמה מחדש.
עכשיו התקשר הג׳ינג׳י לבקש ממני ליצור עוד נאמבר, מחר. הורה שלמה ביום אחד. תוף וצליל. לוחצים עליו מפסטיבל כרמיאל, הגרסה שהוא עובד איתה זה חרא שהוא דרדס מSuno על בסיס עבודה של שני מעבדים ותיקים. צריך לשמור על המבנה כי הריקוד כבר קיים אבל לעשות את זה אחרת כדי לא להסתבך.
רציתי מחר להמשיך את מבצע נקיון הבית שנעצר (אתמול שאבתי וניקיתי את הפילטרים של המזגן, נראה שזה עזר קצת נגד העיקצוצים) וליצור מוזיקה לשיעורי הבית שקיבלתי מבן לוין לפני 800 שנה. תחת זאת עשיתי reschedule לשיעור עם בן לשישי הבא.
הייתי מסרב לעבודה אבל אני צריך את הכסף במה שהייתה עד כה שנה מרובת הוצאות, והחודשים שהיו אמורים להיות הכי רווחיים בה התבטלו בגלל המלחמה המזויינת והכושלת של האדונים טראמפ ונתניהו.
גם אי אפשר להתכחש לזה שמשהו באישיות הנרקיסיסטית של הג׳ינג׳י מפעיל אותי ומדגדג לי את האגו. להשביע את רצונו. להיות האחד והיחיד שלו, המוזיקאי שהוא לא יכול בלעדיו. בפגישת העבודה הראשונה בשנה שעברה הוא אמר לי: ״עבדתי עם קווין והוא מת ואז עבדתי עם פיני והוא מת. אז תחשוב טוב אם אתה רוצה לעבוד איתי״. אני יודע שזו לא הייתה בדיחה.
אני רק רוצה לקום איזה בוקר ולהיות מסוגל לבחור אם ומה אני רוצה לעשות בו. לא להיות באינוס תמידי לרצות אחרים, לענות על ציפיות, להיות אבא טוב, בן טוב, איש מקצוע טוב, אדם טוב, בן זוג טוב. לעמוד במחויבויות, להיות אדיב וחביב, אמין וזמין. לתקשר, לדאוג לכל מה שצריך ובזמן.
דחקתי את עצמי לגמרי החוצה מהחיים שלי, ובאחוריי התודעה מהדהד איזה קול נוזף שאומר: אתה צריך להיות בהודיה שיש לך עבודה, שאתה מבוקש, שיש מזגן חדש נהדר בדירה יפה ומרווחת, שאתה לא צריך להתרוצץ בחוץ, שאתה עובד במוזיקה, שהבן שלך רוצה בקרבתך וכותב לך מרצונו החופשי כמעט כל יום, שיש בחורה צעירה ומהממת שרק מחכה לראות אותך ומציעה לבוא לכמה שעות לנקות כאן רק כדי לשהות במחיצתך (לא משהו שאני יכול להסכים לו).
זה רק מכביד יותר, עול ההודיה הזה.
אני רוצה להפסיק לעקצץ, ולחיות בלי לחץ, וליצור מתוך תשוקה ולא מתוך אילוץ, ולאהוב כי זה בטבע, ולרצות לחיות כשאני פוקח עיניים בבוקר.