שלום לבלוגי האהוב, בעיצומה של סערת ברקים, בחמש לפנות בוקר בין שישי לשבת. בדירתי האהובה והיוקרתית והמפנקת (מהרגע שחזר הצ'ק ובעל הבית היה קול התחלתי להרגיש בבית... ואני ממש אוהב את הדירה, הסביבה, הבניין והמרפסת), אחרי מסיבה בה בעיקר רקדתי, ומדי פעם שקעתי בריקוד וחייכתי, ולפרקים גם שוחחתי, אבל לא מתוך מקום של מפלצת שתובעת סיפוק, אלא ממקום גבוה, שלם גם אם חסר, ומיטיב. כי אני יודע על עצמי כבר במאת האחוזים, שאני רוצה לעשות רק טוב.
היה לנו שבוע עשיר, גם הקודם היה כך, ואנחנו מרוצים. אנחנו חיים אחד עם השני (אני ואני, כן?) בשלווה. אני אנסה לבטא לפחות חלק מההכרות שהגעתי אליהן השבוע.
בעבודה אני תמיד נדרש להיות מעולה. מבריק, יצירתי, סבלני, מהיר, אנרגטי. תמיד. אני מעורב בהמון פרוייקטים, כל אחד הוא הבייבי של מישו, ואי אפשר (ואני גם לא רוצה או מסוגל) לחפף כלום. זו עבודה סופר תובענית, וככה אני אוהב אותה. העשייה המוסיקלית היא הקיום שלי, הפרנסה שלי, הנשמה והמהות שלי. והרגעים הקטנים במהלך היצירה, כשיש סיפוק, כשאני מעריך את מה שאני עושה, וברגעים עוד יותר נדירים מקבל עור ברווז מהתוכן והמשמעות, אלו רגעים שנותנים משמעות לחיים שלי.
(כאן נשמע צלצול באינטרקום, כי מישי רצתה לבוא בשבת לפנות בוקר uninvited ולדבר כדי שאני לא ארגיש שהיא לוחצת עלי... (: מהבהלה שמרתי את הפרסום כ"באוויר" ורק אז החלפתי לטיוטה, ולכן זה נראה כאילו הקפצתי פוסט מלפני שבוע... אז דיברנו ואמרתי דברים ברורים ובהירים אבל אחרי שהיא הלכה כבר יצאה לי רוח הכתיבה מהמפרשים והלכתי לישון) .
שלום לבלוגי האהוב בשעת צהריים שקטה של יום שבת. איפה היינו?
שלוות נפש. זו השאיפה שלי עכשיו.
האירועים המגעילים שהתרחשו אחרי ההופעה לפני כשלושה שבועות היו עבורי קו פרשת מים.
הפנמתי בצורה עמוקה את הסיטואציה חסרת המוצא שהגעתי אליה, ושנדרש כיוון חדש ואחר. אני שונא להיות מניאק, זה מנוגד לטבע שלי, וצברתי ריבוי מטורף של מערכות יחסים בלתי פתורות, כשתמיד הצד השני רוצה יותר, ושהטעם שהתקבל מהן הוא מריר וחמצמץ, ציני ומתפשר. אני כבר לא יכול לסבול יותר אפילו גרם של טרוניה, של סאבטקסט עוקצני, של רכושנות וקנאה ובחינה מתמדת של המעמד והנתינה, ועמידה על המשמר והתגוננות שלי.
מזג האוויר הסתווי שהגיע מעורר בי חרמנות רגשית וגופנית מהמעלה הראשונה, ואני לא פועל לפרקה מלבד באוננות. אני לא רוצה להיות יותר "זונה", הזין שלי מאס בסיטואציות שלא עושות לו את זה, הלב שלי לא יכול לעמוד בעוד שקר לבן, בעוד מירמה שבשתיקה, בעוד העמדת פנים. המוח שלי הגיע למכסת העל של חישובים ואיזונים. התודעה שלי מאסה בכנות חלקית, בהשלמה עם מצבים חצויים ודברים שלא מדברים עליהם, בהתפשרות.
אני רוצה מישי אחת שאני באמת ארצה, ולא עשר שאני לא באמת רוצה.
פעם גם היה לי המון מה להוכיח, בעיקר לעצמי, היה חסך גדול לפצות עליו, היו המון פנטזיות להגשים ואינסוף התנסויות לטעימה. היום הפנטזיה העיקרית שלי היא להכיר מישי שתעניין ותסעיר אותי, להזדיין איתה, ולרצות עוד אחר כך. זה לא קרה כבר שנה.
בסופ"ש הקודם בפעמים שיצאתי חזרתי בהרגשה קטסטרופלית, אבל דווקא כשביליתי זמן איכות עם עצמי היה לי נחמד. אני זוכר בבירור שבאחד הרגעים הצחקתי את עצמי עם משו ואז אמרתי לעצמי בטון מאוהב "אני אוהב אותך אתה יודע? אתה כזה חמוד ~! (: " . ראיתי את הסרט "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן וצחקתי בקול רם.
אהבה תגיע כשהיא תגיע, שלושת האהבות הגדולות של חיי הופיעו מול עיניי ברגע אחד, אאוט אוף דה בלו. כך יקרה גם בפעם הבאה, אני מאמין. אני מפנה מקום, זה עצוב ושורף, ומשאיר חללים ריקים וחשופים. אני משתנה לטובה לשם שינוי.
לפני 15 שנים. 31 באוקטובר 2009 בשעה 14:08
