זו תקופה נורא יצירתית, ובא לי לשוב ולהשתמש בבלוג ככר מרעה להעלאת גירה יצירתית וכפלטפורמה לתקשורת עצמית. אז אתמול בבוקר יצא לי TDL, בלילה יצא לי אקרוסטיכון, ועכשיו סתם בא לי לפטפט.
החריימה יצא מעולה, אכלתי וצפיתי ב"שמש נצחית בראש צלול" שהמון אנשים אמרו לי שאני פשוט חייבבבב לראות, אבל אני לא יכול להגיד שנהניתי ממנו. הוא אמנם ללא ספק סרט מקורי ויפה ופיוטי, אבל ???בחוויה בעיקר התעצבנתי, השתעממתי, התנכרתי, וחיכיתי שיגמר כבר. אולי גם הזדהיתי מדי. איי דונט נו.
לפני שהלכתי לישון, מאוחר משתכננתי, אמרתי לעצמי שעלי להתעורר בשבע בבוקר "כנשוך נחש" כי יש לי הרבה הכנות להספיק, ובאמת כשקמתי חמש דקות לפני השעון אמרתי בקול : "אמא'לה נחש !" וציחקקתי. הבקרים הגשומים האלה יפים וחמימים, ומזמינים את נפש האדם להתעורר ולהביט בעולם מבעד לויטרינה ולראות כיצד אלוהים ממטירה את משקעיה על העולם, ומקרצפת אותו מכל האבק והפיח.
הגעתי למרפאת השיניים באיחור מינימלי. ד"ר אנריקה וון בשן ואני מעמיקים את הדחקות בינינו משבוע לשבוע. הוא נאה וכריזמטי, קצת טווסי, ודומה לפרקליט הכושי מפרקליטי אל איי. אין מצב בעולם שיהיה בינינו משו, לעולם, זה לא יקרה, פשוט אין מצב. אלא אם כן הוא ירצה. שבוע הבא הטיפול האחרון בסדרה.
אח"כ אצל השיננית (שמספרת לכל מי שרוצה לשמוע על השיר שכתבתי לה לפני כמה חודשים ואיך הוא תלוי לה על המקרר) חוויתי רגע רגשי כשבזמן שחפרה לי במעמקי החניכיים הרגישים שלי שדייה נלחצו בעדינות אל ראשי, ובקעה ממני אנחה קטנה ומרוגשת. זו הסיטואציה הכי אינטימית שהיתה לי בשבועות האחרונים.
אוטובוס אפוף אדים לקח אותי מהקצה הצפוני של העיר לקצה הדרומי, להקראה ראשונה של המחזמר שאני עובד עליו. היה ממש כיף לשבת סביב השולחן עם כל הכשרונות הגדולים, השחקנים הותיקים והסלבס הצעירים. להתבונן, לצחוק, להתרגש, ללמוד, לדסקס.
זהו, שעת צהריים בקן הצפורים, נראה לי שהרווחתי שעת שנת יופי.
אני חייב ללמוד להתמודד איכשהו עם החלל המטורף הזה בבטן ובלב ולא להרגיש אותו כל הזמן כמו חיה ארוכת צפורניים שמגרדת אותי מבפנים ושורטת את דפנות המוח. אני צריך חיבוק, ולהיות עסוק.
לפני 15 שנים. 2 בנובמבר 2009 בשעה 12:35
