היום הצלחתי לדחות את הג'וינט הראשונה בחמש שעות.
השימוש שלי בחומרים נהיה מוגזם לטעמי. ההרגלים שנרכשו במשך השנים, יחד עם הקצנות שבאו כתוצאה משברון לב, הביאו אותי למצב שכבר קשה לי לסחוב את הכמויות. הנשימה מלוכלכת תמיד, הראש תמיד מעונן...וזה טיפשי, כי אם אני מסטול כל הזמן, אני בעצם אף פעם לא מסטול...להיות לא מסטול פתאום יכול להיות אחלה ראש. אני חושב שחלק גדול מהכבדות והעצלות שלי נובע מהעישון. כל דבר שאני עומד לעשות, אני קודם מעשן, ולפעמים כשאני גומר לעשן כבר אין לי כוח לעשות את הדבר שלשמו עישנתי...ואז אני מעשן עוד אחת, לנחמה...זה מעגל מטופש, והגיע הזמן שאתבגר בנושא הזה, ואבין שהמתכונת הנוכחית לא עושה לי כל כך טוב.
וכל הקטע, שהחיים שלי ממש לא רעים...והפוטנציאל מרקיע שחקים, ואיכשהו אני בוחר, אולי מפחד, אולי מהרגל, להישאר שפוך על הרצפה.
אני מתפלל לאלוהים שתעזור לי להתגבר על ההתמכרות. לבד לגמרי אני לא אוכל...אני אנסה לנגוס באחוזים, בדחייה אני מעולה, רק שאני דוחה הכל חוץ מעישון.
יש לי אהבה בחיים עכשיו. היא עוד ראשונית, מפלס החרדות עוד לא ממש ירד, אבל יש, גאדדמיט, יש בשביל מה לחיות. אני עוד קצת בהלם...ביקשתי מאלוהים אהבה, פירטתי ממש כאן בבלוג את קווי המתאר שלה, ושבוע אחר כך היא הגיעה, במלוא הדרה.
אני חושש שלא אעמוד בקצב, אני מרגיש מכוער לידה...זקן חולני ומשתעל....היות והיא די פאקינג מושלמת בעיני, כל המגרעות והמקומות שאיני שלם בהם בעצמי קופצים לפתע אל פני השטח. אם רק אצליח להשתמש באהבתי אליה כמוטיבציה לשפר את כל אותם דברים...
הערב היא באה...אחרי הצבא... אדליק דוד ואכין ארוחת ערב...יש אפילו דיבור על קפיצה אפשרית לגנון בלילה...
אני מאוהב בה.
עכשיו אני רוצה לאהוב גם את עצמי.
לפני 19 שנים. 15 בנובמבר 2005 בשעה 10:06
