אתמול בצהריים היא לקחה את חפציה מהמדף שפיניתי לה ומרחבי חדר השינה והמקלחת, ארזה את עצמה וסערה מבעד לדלת, באקט שלא נעדרה ממנו נימה ילדותית. שעה אחר כך כבר הורידה את הקולר בכלוב ואת הריליישנשיפ בפייס. נשארתי מקולר למישי שאינה מקולרת לי, ובמערכת יחסים עם עצמי. דנה הזמרת (אנחנו הדנות צריכות טו סטיק טוגד'ר) שבאה להקליט ומצאה אותי די המום הסבירה לי שגם אני צריך להסיר את הקולר והסטטוס. היורש התקשר לשאול מה קרה עם מיצי (כבר תכנן בסופ"ש ששלושתינו נלך לאיירון מאן 2) . לקוחות פנו אלי בצ'ט וניסו לעודד. הטלפון טרטר וטרטר ולא הייתה לי מסוגלות לענות.
מרגיש כחתן שננטש בחופה. לכאב הפרידה, צער האובדן, הגעגוע, והשינוי הדרסטי בתכניות לטווח הקצר והארוך מתווספת גם המבוכה מהאורחים.
הכל קרה מאוד מהר ובפתאומיות, היא לא ממש רצתה לתקשר והחליטה שאנחנו לא מתאימים, עד כמה שהצלחתי להבין - על רקע נטיותיי להביע תשוקה וחיבה בצורה פיזית שלעיתים כואבת לה (וגם אם לא ממש כואבת, עדיין מלחיצה אותה מאוד), ומנגד הצורך שלה שהכל יתנהל כל הזמן אך ורק על פי החוקים שלה. זה מוזר לי, גם כי אנחנו מכירים היטב כבר ארבע שנים ואין משו שהיא לא ידעה עלי, וגם כי כששאלתי אותה כמה אחוז ממה שהיה בינינו היה טוב בשבילה, היא ענתה ש95 אחוז היה טוב. ובמיוחד שזה הרגיש כל כך אמיתי וטהור ומיוחד ועוצמתי.
אולי הייתה צריכה להידלק לי נורה אדומה באותו הערב לפני כמה ימים, כשהיא הצחיקה אותי במשך שעה רצוף, עד שממש זלגו לי דמעות מהעיניים ולא יכולתי להפסיק להיקרע מהפרצופים והאמירות שלה, כשאמרתי לה שאם אמות עכשיו אמות מאושר, והיא אמרה "יופי אז תמות". *אז* חשבתי שזה מצחיק... /:
מה עכשיו איי דונט נו.
הו וול.
לפני 14 שנים. 3 במאי 2010 בשעה 16:15
