מתחת לפרווה

אלו ימים מאוד אמנותיים.
לא יצירתיים, אלא השראתיים. היצירה תבוא אחר כך, כמו מי הגשמים שמחלחלים בסלע הנוקשה, מצטברים במעיין השכבה, ואז נובעים החוצה, טהורים זכים ורעננים.

"the waiting is the hardest part" , כי הצרכים והרצונות תובעים את סיפוקם המיידי, ולא חשובה הכמות והאיכות - העיקר שיהיה הרבה וטוב. דני מהמכולת אומר שאני עוד לא מספיק רוצה. יש מצב שאני מתפנק(ת) לאללה. התרככתי בשנים האחרונות, אני מודה.
מעיין הברמנית אומרת שמי שחווה "מפלים של אהבה זוהרת ואושר" (ציטוט שלי) יקח גם מאוד קשה את התחושות הרעות. האריסטוקרטית אומרת שהסיבה שאני מתקשה לפענח את סימני האש של האינדיאנית ("איי לייק יו. צ'יל...") היא שנשים בעצמן לא יודעות לפענח את הסימנים שלהן. "אין לנו מושגגגג מה אנחנו רוצות".
הנשמאמית עונדת לי את אחד מצמידי הכסף הפרחיים שלה ביומולדת על הים בין קונוסים אדומים, והאקדוחנית שמה שיר שלי על הקיר שלה.

מחייה את הפרופ באישון ליל. הולך ברגל לביטוח לאומי ביצחק שדה ובחזרה, דרך הבנק ומנפנף באושר באישור ביטול העיקול העתיק שכבר בוטל מזמן, וכל זה בשעה וחצי ברוטו. יורה סלים במגרש באחוזים מדהימים. מדבר עם עצמי המון, לפעמים גם בקול רם. חסר מנוחה ומיקוד, אבל תקשורתי ומתון. "waiting for a miracle to come".

ובסופו של תהליך, לראשונה בחיי בעצם, אהיה חופשי באמת, בלי אף רוח רפאים שרודפת אותי בצורה אקטיבית. משו יסודי עומד להשתנות, או שבעצם, כבר משתנה.

The Dude Abides :)