מתחת לפרווה

הסיר מתחיל להתחמם וגרגרי הפופקורן מתחילים לקפץ בתוכו.
אוף. אני לא רוצה להיות לבד, לא רוצה להרוס את מה שטוב, ומצד שני, הכל נתקע, כביש ללא מוצא, פול גז בניוטרל, אדמה טובענית.... ויש מה שרודף מאחורה, מפלצת דאבל די עם מטען. הדרך היחידה להתמודד איתה זה להישאר בתנועה, להמשיך קדימה, למקומות טובים, כמו שהיה, עד שנתקע.

אני יודע שאני piece of work. אם יתברר שאני גדול עליה, היא בחברה טובה, אפילו משובחת. אבל הייתי רוצה לא להיות גדול עליה. הייתי רוצה שהיא תצליח להגיע אלי, גם במצבים הרגשיים האלה. אחרת, נוצר ריחוק, וחוסק סיפוק, וחוסר אמונה. ומשם זה מסלול תלול וחלקלק מאוד.

זה אמור להיות לוהט. זה אמור להיות מטורף. זה אמור להיות אנרגטי. זה אמור להיות סקססססי....
וכן, אני עושה לעצמי חיים קשים, כן, אני ילדותי, כן, אני ורק אני אשם בהכל. אבל ככה מגיעים לשיאים. ואני ספורטאי מיני-ריגשי. בגלל זה אני כאן ולא ברעננה.

מתוסבך, אני יודע. שומרת נפשה תרחק.

בקצב הזה אמות בתולה זקנה. לבד כמו כלבה. אני לא מבינה מה כל כך מסובך בי. אני בחורה פשוטה, עם רצונות פשוטים. זה רק שהכל איכשהו תמיד מסתבך. לאנשים קשה איתי. אולי הם מאויימים מהדומיננטיות שלי. אנשים נלחצים מנשים דומיננטיות. ואולי, רק אולי, זה לא אני אשמה בכלל. נכון שאני מכוונת את החצים לשמיים. נכון שיש לי ציפיות מרקיעות שחקים. אבל אני נותנת תמורה! אני יודעת להיות שם. גם בפסגות, גם בעמקים. אני יודעת להיות ביצ' אכזרית וזונה חסרת מצפון. אני יודעת להיות אם ואחות, וגם ילדה קטנה ומתוקה. ומגיע לי!! גאדדמיט, מגיע לי כל הטוב שבעולם. ואני מעדיפה למות מלהתפשר, להתפשר זו בכלל לא אופציה.
אז אני מנערת את עצמי קודם, ומתחזקת, ואז משפריצה בין העיניים את מה שרובץ עלי. מסתכלת לנחש ישר בעיניים ועושה פסססס עם הלשון.
מה שיהיה יהיה. על החיים ועל המוות.
הקוביות מתגלגלות בשמיים.