את הלב נתתי לך ביצ'
לקחת אותו כמובן מאליו
הייתי נאמן, הייתי מסור
השקעתי
הייתי סבלני איתך, עם שגיאות הכתיב המטורללות, עם חוסר ההבנה, עם הטעויות, עם הסשנים הלא מוצלחים, עם התאונות, עם הכאב המיותר
לימדתי אותך, למרות שרוב הזמן סירבת ללמוד
רכשת איתי נסיון אדיר בזמן קצר, הדרכתי אותך באהבה, בהתבטלות
החמאתי, טיפלתי, עזרתי, תמכתי.
באתי לבית הורייך, נפגשתי עם חברות שלך, נתתי לך את ארון הבגדים שלי
בישלתי לך
נתתי לך להפוך את ביתי לביתך
הלכתי עם הגחמות שלך
הגשמתי את הפנטזיות שלך
קיבלתי אותך, על מגרעותייך
גם כשלא קיבלתי דבר בתמורה
כשלא יכולת או רצית לתמוך בי ברגעים קשים
כשכתבתי שיר חדש והגבת בצורה לאקונית ומורידת ביטחון
שלא החמאת לי מעולם
שהיינו יוצאים והיית מחזיקה את הקיר, או משתכרת בלי הכרה כדי שאדאג לך
שהייתי מתקשר באמצע היום בתקווה לקבל מילה חמה והיית אומרת "טוב ממי אני אדבר איתך אחר כך"
עד שכבר אי אפשר היה יותר.
עד שכבר לא נשאר יותר מה לתת לך
וגם אז, רק התלוננת שאת מקבלת יותר מדי עצבים ופחות מדי אהבה
אחר כך, הבנת שטעית, ובאת, בלי להודיע מראש, בלי לשאול, וניסית לאנוס אותי לחזור.
כי פתאום הבנת
סתם כך בצהריים, עוד במדים, עם ריח לא משו מהפה, ובלי שום בשורות.
מינימום השקעה, כרגיל.
עכשיו את מאושרת, טוב לך, את נהנית מהחיים, ובפרופ שלך כתוב כמה את חופשיה וזורמת, נהנית ממה שאלוהים נותן לך, בבלוג את כותבת כמה נחמד לך וכמה את נהנית מכל רגע.
ואז את עוד שולחת לי הודעות "מפרגנות"
לכי להזדיין
אני לא ישן כבר שבוע
רע לי ומר
פעם ראשונה מזה שנה ומשו, שממש נתתי את הלב, קפצתי פנימה, בלי לחשוב, בלי לספור, בלי להתחשבן.
היית הקשר השלישי הכי ארוך שלי בחיים, בהפרש ניכר אמנם.
והאמת, שלא היית ראוייה.
לא מספיק טובה.
ממש ממש לא
תעזבי אותי בשקט, תעופי לי מהעיניים, ובטח שאל תתקשרי ואל תשלחי לי הודעות.
לכי תהני לך "ממה שאלוהים מציע לך".
לכי תמצאי לך פראייר אחר
אני לא חבר שלך!
לפני 18 שנים. 24 בפברואר 2006 בשעה 20:02
