מתחת לפרווה

"מהם החיים ללא הרפתקאה" , חשבתי לעצמי בעודי מובל כצאן למרעה, צפונה אל העמק, לפגוש את כללל המשפחה המורחבת. נחתנו היישר לתוך אזכרה לסבתא בבית קברות קטן ומעורר השראה. (הדודה : "אתה לא חייב לבוא.." אני : "אני רוצה ! " ) . אחר כך היה המון אוכל אוסטרי (כלי הקשת הוירטואלים של וינה שהשתדרגתי בהם לאחרונה, הגיעו עם זונה, קומפלט. זה כנראה העידן הוינאי שלי ) , ואז פרשנו ליחידת הדיור שצמודה לבית הוריה וביצעתי בה מסאג' ומעשים מגונים נוספים.

לא תכננתי לאכול עוד באותו סופ"שׁ, או בשארית חיי בכלל, מה גם שהחודש האחרון הרגיל אותי למעט מזון, כמעט כלום שינה, ועבודה בלתי פוסקת... אבל אז היתה ארוחת ערב עם זיתים תוצרת בית ולביבות וכדורי שוקולד לקינוח, וכבר יכולתי להרגיש כיצד הקילוגרמים שנטשו אותי לאחרונה חוזרים למרבצם האהוב ומתרווחים להם בכיף. חרף העייפות לא ויתרתי על חווית הבירה-בפאב-בעמק , ואז ישנתי טוב יחסית בהתחשב בעובדה שאני ממש לא רגיל לישון מחוץ לבית, ושוילון התחרה הלבן נאבק בי במשך הלילה וזמם כנגדי מזימות אפלות, ושכלב אלמוני החל לזמר לפנות בוקר, ואילו אני הגבתי במכות נמרצות מתוך שינה.
בבוקר היא התחילה לרקוד ולי התחיל לעמוד, ואז התבצעו עוד מעשים מגונים והלכנו לקטוף פירות הדר, לא לפני שנאכלו עוד כדורי שוקולד. בצהריים הדרמנו כדי להכיר עוד בני משפחה בנוסף ל40 שכבר הוצגו לי, ולאכול חמין וקציצות טורקיות וכרובית מטוגנת ועוד עוגות מושחתות ונוראיות וסלט פירות ובראוניז. בסיכומו של סופ"ש הופתעתי לגלות שלא סבלתי בכלל, ואפילו, למרות שאם מישו יצטט אותי אני אכחיש - נהנ... נאא לא צריך להגזים 😄

כל זה קרה אחרי חודש וחצי שאנחנו יוצאים, חודש וחצי שבהם גם הייתי עסוק מאוד בקדחת-טרום-חנוכה. הייתי מנהל מוסיקלי של מחזמר גדול, בשנה השלישית ברציפות, וזה שוב היה תובעני וקשה ושואב, אבל גם כיף ומאתגר, ויצא מצויין, ואני אוהב את המצבים האלה בהם אני צריך להפיק מעצמי את המיטב, גם ברמה המוסיקלית ובעיקר ברמה הפוליטית-דיפלומטית. היא עמדה לצדי גם ברגעים הקשים, וחלקה איתי את התהליך. אה, רגע, בכלל לא הצגתי אותה. הממ, לא תכננתי לפתוח הכל, ויתכן שזה לא ימצא חן בעינייה.

ובכן, בקצרה ניתן לספר שהיא קטנה ממני בפחות ממניינן של אצבעות יד אחת, מה שעושה אותה די זקנה אם כי לא רואים עליה בכלל. היא בלונדינית ירוקת עיניים ודקת גזרה, עם עבר של שחקנית וכתבת טיוי , והווה של מורה לספרות בבצפר אמיתי. (אמרתי ליורש : "חהה, עכשיו יש לי סיוע ממשרד החינוך ! ") . היא מאוד יפה, ומשדרת חינניות ורוגע מתי שהיא לא מעצבנת. יש לה הרבה מחשבות ורגשות וטעמים והעדפות משלה, מה שדי בעייתי, אבל היות שאני קשוח ורב נסיון אני מצליח להתמודד עם זה רוב הזמן.

היא כבר זרקה אותי פעמיים בטלפון, ואז התחרטה אחרי רבע שעה. כשאנחנו לא פיזית ביחד היא עוסקת בקריאה אובססיבית של ארכיון הבלוג הזה, ואז צועקת עלי את תסכוליה ופחדיה. כי היא ונילית. ומשעממת. ומחפשת שלווה ורוגע. (היא מבלה בכלוב הרבה יותר ממני זה בטוח, ידעה עלי הכל עוד לפני שהתחלנו לצאת, כבר פתחה ניק ובלוג, קפצה איתי לדאנג'ן לפני שבוע, וכולי וכולי וכולי... אבל אנחנו לא מצפים מנשים לעקביות או להגיון) .

בגלל קשישותה המתקדמת ורווקותה המתמשכת היא לא ממש בעניין של לקחת גלולות, ואני מאוד מודע לזה ולכן כשאני דופק אותה אני מתכנן לגמור בחוץ, אבל אז מתחרמן מהמחשבה שהיא רוצה שאגמור בפנים ומהרגשות המעורבים שזה מעלה בי.

חוץ מכל זה, אני מתאקלם בקיני החדש (עדיין בשכונה), ליורש שחגג 14 לפני כמה ימים יש עכשיו חדר משלו וגם לי (לנו) , ועכשיו כשנגמר המחזמר אני חוזר לעבוד במרץ על האלבום הרביעי שלי שנמצא ממש לקראת סיום. הימים התחילו להתארך שוב, שיערי גם התארך ואני נראה כמו ביטניק, ובסה"כ נראה לי שאפשר להתבונן אל העתיד בתקווה.