שוב יורד הערב. השבת עומדת לצאת.
ביליתי עם הקופיף, היינו בבריכה אתמול, היום שיחקנו כדורסל, ובפלייסטיישן, עבדתי איתו על המילים של ההכתבה, הכנתי צלי עוף ופתיתים. נדב קפץ לבקר, תליתי כביסה, צרחנו קצת אחד על השני, אני והקוף, עד שהוא התחיל לצחוק....
בעוד שעה אשאר לבד, ואני מרגיש כבר את הלבה מתחילה לבעבע. אלימות כבושה. עצבים חשופים. אש שאו שתנותב לתשוקה בוערת, או שאבער בה בעצמי.
אני לא רוצה להיות לבד הלילה. אני מדמם שוב. לא רוצה לשבת מול המחשב ולקבל הצעות לפלסטרים וירטואלים. הנמר שבי משחר לטרף, תחת ירח סהר מכושף. החושים דרוכים, השרירים מתוחים. הלב שלי שולח את גלי האפ אם שלו, לרחבי גוש דן, מעל לבניינים, מתחת לשמיים הולכים ומשחירים. הלב שלי רעב. אני לא רוצה להיות לבד הלילה!
בינתיים הקופיף מתלונן שהוא רעב, ואני מכין לו חביתה, עגבניה ומלפפון חתוכים, ומסדר אותם בצלחת. אני מקשקש במבטא צרפתי כמו שף מטורלל בשביל להצחיק אותו במהלך ההכנה, וקורא לזה "מעדן שלושת הצבעים בצורת רמזור".
העצבים שלי כל כך מגורים, השמיעה כל כך חדה, כל תא בגוף שלי רעב למשו, זועק בלי קול, צורח במבט, רק שאין מי שיראה. יש בכי שכלוא לי בעיניים ובגרון, ולא מצליח להשתחרר. יש מפלצת שרוצה להשתולל. היא נושפת קיטור, את הנהמה הנמוכה והאפלה שלה אפשר לשמוע אם עוצרים לרגע את השאון הבלתי פוסק, המקושקש, של טלפונים סלולריים ותקתוקי מקלדת, של פלירטוטי מסנג'ר מולטי-ערוציים, של ערוץ 2 ושיחות חולין. אני לא רוצה להיות לבד הלילה!!
לפני 18 שנים. 4 במרץ 2006 בשעה 15:59
