מתחת לפרווה

אבל למה זה צריך להיות אני תמיד? ולמה האמת צריכה להיות כל כך עירומה ומלאת פגמים מכוערים ושומות וצלוליטיס? למה באמת אי אפשר לחיות בגן עדן של שקרים מוסכמים כמו אנשים תרבותיים? לבלות חיים שלמים מול הטיוי והאח הגדול ולחשוב שזה בסדר. להזדיין בלי רגש ובלי עניין ולקרוא לזה "זוגיות בריאה". או להיסחף לתוך טירוף, כפי שכל כך הרבה אנשים מסביבתי עושים לאחרונה, מה ששם אותי על הגבול הדק, ממש על הציפוי הפריך של הפאקינג ביצת הפתעה.

כי הקטע בטירוף הוא שהוא גבולי. הבנאדם ממשיך לדבר בצורה קוהרנטית. ממשיך להתקיים ולסעוד את עצמו. ממשיך להתהלך בחברה, כאחד האדם. איך יודעים? איך מבדילים? אולי אני בעצמי בעצם מטורף? האם זה עניין של מוסכמה חברתית? האם המציאות היא סובייקטיבית לגמרי? או שזה עניין סטטיסטי?

אניווי, אין לי את הלוקסוס של להתחרפן. זה נחמד מאוד לעסוק בזה ברמה הפילוסופית, אבל תכל'ס - אני כנראה שפוי, כי - א. אם לא הייתי, אז גם לא הייתי עוסק בזה, וב. אם הייתי משתגע, בטח הייתי קצת יותר שמח.

אז עכשיו כשסגרנו שאנחנו שפויים ולא מפוצלים, וגם אנחנו, כי אנחנננוווו כבר אינטגרטיבים ולא בקונפליקט עם עצמנו, אפשר להתפנות לספר על המאורעות, ממש כאילו לא עבר כבר חלק הארי של עשור מאז שהתחלתי לספר על המאורעות.

גם האקס מקולרת האחרונה וגם האקס ריליישנשיפית-בפייס האחרונה מתדפקות על דלתי ורוצות לחזור. האקס מקולרת כפרעליה, ילדה טובה ונשמה טהורה. זה לא יקרה, זה לא מתאים, ופער של 16 שנה זה טו מאצ' בשביל זוגיות רצינית. השניה, דווקא בגיל המתאים, וול, זרקה אותי 10 פעמים במהלך הקשר, 7 מהם בשבוע האחרון של הקשר, בדיוק אחרי שחזרנו מסופ"ש אצל המשפחה שלה ועשינו ריליישנשיפ בפייס (היא הציעה) , מדי יום, כל פעם עם שיחות עומק אל תוך הלילה, וחפירות אינסופיות, כשאני מפגין סבלנות והכלת אין קץ, ואז לבסוף אמרה שאני בנאדם גועלי, הסירה את הריליינשיפ, מחקה אותי מהפייס, והתחילה להתקשר באובססיביות בטלפון. אחר כך היא הגיעה ללא הזמנה כשלא הייתי בבית והפחידה את היורש, ואז היא המשיכה להתקשר, וכשבאתי אליה להביא לה את הדברים היא עשתה סצנה מסרט טורקי וזעקה בדמעות : "אל תללללךךךךךךך" . לגרושתי, ד"א, זה הצליח במשך 8 שנים. אבל אני מתגאה בזה שאני צריך ללמוד כל לקח רק פעם אחת. או לפחות משתדל.

בכל מקרה, מאז היא כותבת לי ומתקשרת ורוצה לחזור. אני בודד נורא ומתקשה עם החיים וכל מה שהם מגישים לי, וגם חרמן ובאופן כללי שוחר קירבה וחמימות. החורף הזה קר מאוד, ונטל החיים וההוכחה כבדים עלי. יחד עם זאת, אני מספיק רגיש בשביל לדעת שזה הכל זין בתחת אחד גדול, ורק ברמה המטאפורית. ברמה הפיזית זה זין מאוד קטן, שגם לא יכנס לתחת קרוב לודאי כי זה סוטה ולא מוסרי. מה שמזכיר לי סיפור שלא סיפרתי בבלוג, על משו שקרה לפני שנה עם מישי שהיתה מאוד מאוד אלימה ושתלטנית, ואז שלפה סטראפון בגודל של זרת, שלא הייתי חושב שמייצרים כאלו בכלל מרוב שזה קטן ודבילי. לא משנה.

קיצר איפה הייתי.

אה כן.
לא מתפתה. לא מסוגל. סיימתי את שלב הניסויים ואני מנסה להגיע לשלב הנישואין. אני רוצה פרטנרית לחיים . מישי שאוכל לבטוח בה, במיטה ומחוצה לה. אל האינסוף ומעבר לו.
לבטוח בה שתמיד אוכל לתקשר איתה. שתהיה שפוייה. אבל אז אני נזכר שזה כנראה לא ממש קיים, ומה שכן קיים לא רצוי, ושבאמת מוטב להשקיע את המשאבים באפיקים כמו גידול הילד ויצירת מוסיקה, וכדאי להשליך את כל הזונות לפח הזבל של ההיסטוריה, ולהפסיק לעסוק בזה, ובמקום להיכנס כל פעם באין כניסה ולהתנגש ברכב שבא ממול וגם לחטוף את הרפורט ולשלם את הפרמייה, פשוט להמשיך הלאה בדרך הפתוחה ופאקיט, פאקיט, פאקיט. (נהגתי עכשיו בהונדה ספורטיבית לנס ציונה, להחזיר את הילדה שבאה להזדיין, אבל שכבר בשלב המשקה המקדים, כשהיא העלתה את סוגיית ה"אז אולי נחזור?" הבנתי שאני לא הולך לעשות את זה. הספידומטר הדיגיטלי הראה 196, ובאמת כולם על הכביש נסעו נורא לאט ונאלצתי לבצע עקיפות) .

(זה הרגע שהפוסט או מעמיק או מסתיים)
(או נמחק כליל... אם זה יהיה המקרה, אני בטוח אודה לעצמי מחר בבוקר) .

אין לי אפילו הנאה כשאני מביא ביד לאחרונה, מרוב שהכל נהיה מגעייייללללל. אפילו בפנטזיות שלי הן נהיו מגעילות. זה סתם, זה דוחה, זה לא אמיתי.

ועכשיו נתקעתי, כי מפה אין לי איך להמשיך. הכל מגעיל, הכל בררה, אוקיי, מה אתה רוצה? אה, אמרת כבר. ואתה סתם מיילל עכשיו כדי לפרוק את התסכול שלא מתפרק בדרך אחרת. אז זהו שזה נכון רק חלקית. אני מתגעגע לזמן בו הרגשתי שאין לי מה להפסיד, ושלקול שלי יש משמעות. אני מתגעגע לתקופה שהיה לי את הבטחון לבטא את הרגשות שלי ללא שיקולי רווח והפסד. והיו לי אז, רווחים, והפסדים. מלוא החופן.

וואי, ועוד לא נגעתי בכלום. לא דיברתי על אמא שלי שהולכת ומאבדת את זה, ועל איך שבתמרון תזמורתי בחשכה, מבריק מבחינתי אולי, אבל תובעני וקשה כמו החיים גם, אני הולך איתה בשישי לפסיכולוגית קוגניטיבית התנהגותית שקורצת לה, ושהיא בכלל ייעדה *לי*, כי ברור שאני הבעייתי, למרות שהיא מסוכסכת עם כל סביבתה כבר כמה עשורים, ומנותקת מכל בני משפחתה וכל נותן שירותים ושליח מכולת שאי פעם בא בקרבתה. ועל איך האח של המפיקה שמפטרת את כולם חוץ ממני הפציר בי לשכנע אותה ללכת לפסיכולוגית גם. אולי אני צריך לקחת את שתיהן ביחד. הן באמת דומות. למה, למה הצלב הזה שאני נושא עלי? להבין את הטירוף, להתמודד איתו, לעבוד איתו, להפיק ממנו... גם בעבודה. מוסיקה זה 20 אחוז מהזמן, והאחוז הכיפי. יתר הזמן זה בליעת צואה ופסיכולוגיה במעט מדי כסף. ובכלל אנשים זה מורכב. וכמה מהחרא דבק בי, אה? כמה אפשר להתערבב ולהתבוסס ולטפל ולגעת, בלי להידבק?